אני אוהבת אותו. זה לא נוכח כל הזמן אבל זה עולה לפעמים. בסך הכל הוא טוב לי. מאזן, מרגיע, אני מרגישה שהוא מציב לי גבולות לדרמתיות שלי רק מעצם היציבות שלו ושל הנוכחות שלו בחיים שלי. האמת, שאני מקבלת ממנו הרבה דברים שאני צריכה מגברים ומעולם לא קיבלתי, ובהתאם הקשר די יציב. לפחות ביחס לקשרים אחרים. זה לפעמים נותן לי ביטחון שאני גם אצליח לנהל קשר זוגי אם רק אלמד מההתנהלות איתו, אפילו שזה קשר בדסמי והוא שונה מהרבה בחינות.
אבל זה לא מה שרציתי לכתוב עליו. נחזור לזה שאני אוהבת אותו. ועדיין, לפני כמה ימים אמרתי לו שאני מרגישה כאילו שאם הוא יקום וילך אני סבבה עם זה. אפילו שברור לי שאני הכי לא אהיה סבבה עם זה. זה לא הגיע משומקום, כמובן.
הייתה לי משימה ולא עשיתי אותה. קיבלתי דחייה וקיבלתי התחשבות במה שממש הפריע לי בה, ועדיין לא עשיתי אותה כשאמרתי שאעשה. והוא כעס, ובצדק. גם אמרתי שהוא צודק. רק מה.. רגשית - ננעלתי. אמנם הגעתי כמעט בוכה לעבודה, היה לי יום זוועתי, הייתי עצבנית על כולם עד להרמת קול, אבל מולו די ננעלתי.
אחר כך הוא רצה להיפגש אחר הצהריים ועניתי לו קצת בצורה של לבוא בטענות על דברים שקשורים אליו בהקשר הזה. זה גרר עוד המשך של ריב קשה. ואני? נעולה.
יום אחר כך ניסיתי להיפתח. ממש הכרחתי את עצמי לשבת ולכתוב לו בדיוק מה אני מרגישה, גם אם זה משהו רע כמו שאני סבבה אם יילך.
הוא דיבר על זה שאני לא יכולה להינעל בכל פעם שאני עושה משהו לא בסדר (ושזו לא פעם ראשונה). שאם יש בעיה עם משהו מדברים עליו, ושאם לא עשיתי מה שאני אמורה - אז להתמודד. עניתי שאני מנסה לעשות בדיוק את זה, בעצם זה שאני מדברת איתו ומפרטת הכל. שלמדתי מהפעמים הקודמות איתו פשוט לשבת ולכתוב הכל. גם אם זה חופר, גם אם לא הכל נעים, גם אם הרבה ראייה סובייקטיבית שלי והדברים אחרת לגמרי בעיניו.
היו יומיים כל כך קשים.
התגובה הזאת של freeze אפילו עם נטייה לפעמים ל-flight גורמת למצב להיראות כאילו לא אכפת לי או כאילו אני מוותרת. ובכלל זה להיפך. זה כל כך חשוב לי ואני לא רוצה לאבד את זה, שאני לא יודעת איך להגיב/להתמודד.
אבל היא עושה עוד דבר. היא גורמת לפקפוק עצמי - באמת יש שם רגש? אולי אני מרגישה בכאילו? אולי אני לא יודעת להרגיש? אולי אין לי יכולת להרגיש באמת? אם לפעמים אני לא אוהבת, אז בכלל מותר לי לומר שאני אוהבת מישהו? אולי זה שקר? אולי אני לא באמת רוצה והכל פה זיוף ולא אמיתי? אולי אני רק רוצה לאהוב או לרצות, אבל זה לא באמת קיים שם? אז מה זה מה שאני כן מרגישה?
וזה קשה. והחלק הכי קשה ונוראי בזה הוא חוסר היכולת לבטא את זה או להסביר את זה לצד השני. פחדתי כשכתבתי לו את הדברים. מה אם הוא באמת יקום ויילך? אני הרי אהיה בסדר לשנייה וחצי ואתפרק לחודשים. אבל הוא מרגיש שאני מרוחקת. הוא רואה שננעלתי. איך אני יכולה להסביר? איך אני לא פוגעת בו בגלל שאני כל כך דפוקה? והרי זה בכלל לא קשור אליו - זה משהו פגום אצלי. ואולי זה כן קשור אליו וזה לא קשר שאמור להימשך ואני סתם מעמידה פנים? שוב מסתבכת עם עצמי ותוהה אם זה אמיתי, ומה זה "אמיתי" בכלל, והאם אפשר לאהוב ולרצות וזה יהיה כל הזמן או שכולם כמוני רק לא מדברים על זה?
והוא נתן לי לעשות רשימה של 100 משפטים שקשורים לקשר איתו. בלי לחשוב. מה שיוצא. יכולתי גם אותו משפט. למשל "אני הנשלטת של x". כל דבר שמתאר את הקשר והיחסים איתו בהרגשה שלי. ועלו הרבה דברים. הבנאליים הם שאני אוהבת את האצבעות שלו, שאני אוהבת אותו, שאני מרגישה שהוא שומר עליי. היו עוד הרבה, שיצאו כל כך מהבטן. בסוף עצרנו ב60. לי כבר היה קשה ממש. דמעות בעיניים וחלק מהדברים לא היו כאלה שחשבתי שיעלו.
והסשן אחרי פירק אותי לגמרי. אחר כך הרכיב אותי בחזרה עם כל ההכלה שיש בו. ויצאנו מחוזקים. אני נשארתי עם השאלות, ובתכלס הן מלוות אותי כבר שנים, עוד מתקופת הנווד. ותשובה - אין. אני מקווה שבמעשים ותקשורת אני אלמד להיות שם, לא לפחד ולא לקפוא או לברוח.
נוכחות מלאה.
