שאריות הקפה השחור מציצות אלי מהכוס, כאילו ממתינות שאתחיל לקרא עתידות מסוג כזה או אחר.
הראש כואב, עישנתי המון אתמול - וההתעוררות לבוקר לא היטיבה עימי. ד' יצאה לעבודה מוקדם - ואני התעוררתי בתחושה של החמצה.
זה זמן רב שאני חושב על לשבת ולפרוק מילים מראשי כטקסטים ברי קריאה - לא בשבילכם - אולי כתרפיה בשבילי. הצורך לנסח את המילים, להוציא אותן ולראות אותן נוצרות על המסך בעוד אני קורא כל שורה שאני מקליד יוצרת תהליך של אינטלקטואליזציה של הטקסט. תהליך בו אני מקיא את המחשבות - ואולי - רק אולי, אצליח למצא סדר אצלי בראש.
טרדות היום לא מניחות לי. עבודה. עבודה. עבודה. כל כך הרבה לחץ וציפיות ממני. ואסור לי לאכזב. במיוחד לא את עצמי. כולם יסלחו לי או יבינו אם השקה של מוצר תדחה - אילוצים של לוחות זמנים הם דברים מובנים. הבעיה מתחילה אצלי - אני לא סולח לעצמי. לא מוותר. עד שלא מונחת חרב הדד-ליין על צווארי, אני מתקשה להניע את המבערים הדרושים להתחיל את העבודה.
טרדות היום. בנותי המדהימות. לא אוכל לקרא להן טרדה. שתי הבנדיטיות הקטנות שלי הן פיסת האושר הקטנה של חיי. אבל בסופו של דבר, אב גרוש הוא חלקית חד-הורי. אז למרות התקשורת הנהדרת עם גרושתי, אני מוצא את עצמי לא מעט מוטרד ומודאג בשל בנותי. מחיר ההורות.
אז לכתוב. לפרוק. להוציא. לנהל יומן.
לנכש את העשבים השוטים בראשי, להוציא את המאוויים הגדולים, כמו גם הטירופים הקטנים - פשוט לכתוב.
אז ככה זה מתחיל.
