- "אבא"
נפלט לה במהלך הסקס.
"אבא" תהיתי? - אבל אני פתוח. אני אזרום.
תסביך אלקטרה, דאדדי אישוז, תסביך אב. לא משנה איזה שם תתנו לזה. המקור והסיבה לא משנה. אב לא דומיננטי מספיק בילדות. או אולי להפך. טראומה זו או אחרת. תסביך אב.
אני קורא לה ילדונת שלי. קטנה שלי. והיא מתפוצצת. באורגזמה עצומה.
הבנתי שזה עושה לה את זה. ומה שהפתיע אותי יותר - שאני מת על זה. שזה מחרמן אותי יותר. מעורר אותי. כמו תמיד - המשיכה הזו לאסור, נגד התכתיבים החברתיים. אחרי הכל - אנו שני אנשים מבוגרים, שנהנים מ"להיות במצב מסוים" - אין פה פדופיליה, ולא גילוי עריות. אלא משיכה לפנטזיה של האב וביתו.
אז גם אני עם התסביך. מצידו השני. כשניתחתי את המצב, נוכחתי שהמשיכה הזו מייצגת שליטה. הסמכותיות של האב על ילדתו.
היא הגיעה אלי אחרי העבודה. שלחתי אותה לחדר, הורתי לה ללבוש את הפיג'מה הילדותית הוורודה שהיא כל כך אוהבת ולאסוף את שערה לקוקיות. כשהיא יצאה לסלון - נטלתי את ידה והובלתי אותה לחדר הילדים. הכנתי מיטה עטויה כסיות ורודות והחתלתולה "קיטי" מחייכת מכל עבר. מבחר בובות ודובונים על המיטה. והחדר כולו משדר ילדותיות תמימה.
החיוך על פניה כשהתיישבה על המיטה שהנחתי אותה אליה - היה משכר. חיוך ילדותי. מלא שמחת חיים, אושר והכרת תודה.
"אבא, אני אוהבת אותך" היא לחשה.
"אני אוהב אותך קטנתי" ליטפתי את ראשה.
התיישבה על המיטה ושאלתי אותה ליומה - איך היה בבית הספר. איך התייחסו אליה הילדים האחרים. ומה היו מעשיה. חיפשתי נקודה כלשהי שתאפשר לי להכנס. היא כמובן משתפת פעולה מייד. ומספרת לי אודות ילד אחד מבית הספר. יודעת שהדבר יעורר את כעסי - ויגרום לי להעניש אותה. אבל אני לא מחפש להעניש. אני לא צריך תירוץ כדי להכאיב. אני רוצה למשוך את זה עוד ועוד.
אנחנו משוחחים. הילדותיות בקולה מעוררת אותי. אני מניח אותה בעדינות על המיטה, מלטף את גופה. בודק ובוחן כל חלק בגופה.
גופה מגיב, מתמתח, חושף חזה קטן, מנסה להפנות אלי את התחת הקטן - אך אני בשלי. באיטיות. אני אחליט איך ומתי. ושוב - משוחח וממתין. אני יודע שיגיע הרגע. ממתין שהסיפורים שאנו מספרים לעצמנו תוך שיחה יגיעו לנקודה הזו בה... והנקודה הגיעה. בעוד אני ממשש את גופה, צובט ומועך כל חלק שאני חפץ בו. מחדיר את אצבעותי לגופה כשהיא עדיין לבושה בלבוש החמוד הזה שלגופה - הגיעה הנקודה. והפעם - לא עוד לתת לה לשכב ולמנוע את נסיונות ההתפתלות שלה.
הרמתי אותה והנחתי אותה על ברכי. מסיר את מכנסוני הפיג'מה. משאיר תחתונים זעירים, ילדותיים. מלטף אותה. מלטף את ישבניה. מרגיע ולוחש מילים של אהבה.
- "אאאאאחחחחחח..... אבא, זה כואב" נפלטה צווחה מגרונה.
ידי עולה ויורדת. חבטות עדינות, מתגברות - מתעצמות אך לא טורדניות מדי... ומדי פעם - בין נשימה לנשימה שלה - בדיוק בנקודה בה היא לא מוכנה - אני מצליף בכל הכוח, מרגיש את הכאב בכף ידי. אנקות כאב נפלטות ממנה כשחבטות אלו ניתחות על ישבנה. אני ממשיך לשוחח איתה, מדבר עם ילדתי. והיא - באומץ רב סופגת את הכאב. ידי השניה ממשיכה לחקור את גופה, הן ברכות מלטפת והן בכוח רב - שכל מטרתו - כאב. צובט ומועך את שדיה. משחק בכל פיסה של עור חשוף או כזה שאינו חשוף מידית.
ישבנה האדים. נמלא סימנים בצורת אצבעותי - וידי כבר כאובה מההכאה. אני מרים לה את מכנסי הפיגמה ומושך אותה אלי. מחבק ומלטף. נושך ומכאיב.
היא מחבקת אותי ומתערסלת עלי. "אבא, אבא, אבא" היא ממלמלת.
מניח אותה על המיטה, מקיף אותה בדובונים ובובות. זרועה אינסטנקטיבית מחבקת את הדובונים. מכסה אותה ומנשק את ראשה.
עיניה נוצצות. דמעות ממלאות את עינה.
אני יוצא ומכבה את האור.
ושומע אותה לוחשת "תודה".
מוקדש לנ' - האקסית המזוכיסטית יפת העיניים.
בְּכָל שָנָה בַּקַּיִץ
הַיַּתְמוּת פּוֹרֶשֶת כָּנָף
וְצִלָּהּ עַל הָאָרֶץ.
תָּמִיד אָבִי
לֹא מִתְבַּגֵר
נִרְאֶה אוֹתוֹ דָּבָר
שָלֵם וְנָאָה
כְּאוֹת הַחַיִּים.
בכל שנה בקיץ/יונה וולך
