אולי לא הייתי מאושר כי לא ידעתי. שנים של נסיונות להיות מי שאתה לא. להתאים את עצמך לחבלים הכובלים של המוסכמות החברתיות.
החשיפה היתה מקרית. ואז הבנתי שנועדתי לשלוט. זה היה נחמד. זה הוסיף פלפל. אבל זה עדיין לא הביא את האושר.
ואז נחשפתי. נפתחתי להבין. ראיתי וחוויתי דברים ששינו אצלי את התפיסה.
ואז.
אז מגיע הרגע של ההשלמה. עם הכל. עם חייך, עם המאוויים הכמוסים. עם העובדה שאני אוהב להכאיב. מאוד. כאב פיזי. כזה שמרטיט את העור הסופג. מוציא צווחת כאב של הפתעה. ואז אתה לא עוצר. אתה מתנסה עוד, לוקח את זה רחוק יותר. מכאיב יותר. קשה יותר. מתבל בשליטה מנטלית. נוטל ממנה את הזכות להחליט. להיות הסמכות העליונה החייה. ולא מכאיב בשביל להעניש. מכאיב כי זה מה שאני צריך. לא רוצה. צריך.
פתאום להסכין עם העובדה שאתה סאדיסט. אתה אדם עם לב זהב, אוהב, מכיל ומפרגן - אבל בנוסף - כי אנחנו כל כך מורכבים מתחת לפני השטח - אוהב להכאיב. לסטור עד שידי כואבת בעצמה. להניף את החגורה בכל הכח ולהנחית אותה על הבשר החשוף. שנים של טיפול פסיכולוגי לא יעשו מה שסשן אחד מסוגל לתת לאדם. כמו רבים בגילי, גם אני חטפתי מכות מהורי כאשר סרחתי. במשך שנים "שכחתי" את הצלפות החגורה של אבי. אני לא מאשים אותו. הוא בן לדור שונה. מאמין ב"חוסך שבטו שונא בנו".
היום, אני פשוט מבין את המקור למשיכה שלי. את הליבה הפצועה בנפשי שטיפולים פסיכולוגיים אולי העלתה לפני השטח - אבל מעולם לא ידעה "לנקות" אותי. לאלחש אותי בפני הכאב הפנימי. ומצאתי אותו - את האילחוש. ביכולת שלי להכאיב. להפוך אותה לחסרת אונים. תחושת הכוח הזו הנלווית היא משכרת, ומעניקה לי את השקט. העובדה שהיא מעוררת אותי מינית - היא רק תוסף נפלא.
אבל הכאב לבד הוא רק צד אחד של המטבע. השליטה המנטלית, המאהבת החמקמקה הזו שמאלצת אותך להשקיע - לחשוב - להיות בפוקוס - לשים לב לפרטים - היא הצד שני של מטבע זה. בתחילה, כמו עם הכאב - זה היה משהו נחמד להתנסות בו.
שליטה מנטלית. שליטה מוחלטת. הידיעה שראשה של זוגתך מנוהל על ידיך. ולא על מנת להרע. זו אחריות גדולה. ומכבידה לעיתים. אך תחושת הכוח המשכרת - מתעצמת פלאים. מתחילים מדברים קטנים כמו לבוש, ולאט לאט נוטלים אחריות על עוד ועוד אספקטים בחיים. הידיעה הזו שאדם תלוי לחלוטין במערכת ההחלטות והמוסר שלך, מאלצת אותך להתבגר. אז התבגרתי. אני נוטל אחריות. הכל נעשה מתוך בחירה ונטילת החלטות שלי. ורק אני אחראי לתוצאות.
אני מוביל אותה לאט. מכניס אותה לעולמי. נוטל כל פעם שליטה נוספת על עוד חלק בנפשה.
אני מביט בעיניה ללמוד את תחושותיה. מדבר איתה. לנבוח פקודות זה נחמד - אבל אני רוצה אותה שותפה לתהליך. גם אם היא לא תמיד מסוגלת להבין, אני צריך לספק את המוטיבציה. גם "כי ככה בא לי" היא מוטיבציה - אבל אני מוצא שהיא פוחתת ככל שאני נוטל יותר ויותר אחריות ושליטה.
הזהות משתנה. גם שלי וגם שלה. מייצרים סימבויזה מושלמת של שני אנשים המחליטים לקחת את עצמם לניסוי נפשי מורכב.
לאט.
ציפור מה את מזמרת
מישהו אחר
מזמר מגרונך
מישהו אחר
חיבר את שירך
שר בבית
דרך גרונך.
ציפור ציפור
מה את שרה
מישהו אחר שר
דרך גרונך.
בעיות זהות/יונה וולך