נפרדנו.
וזה כאב.
אהבתי אותה. בולשיט! אני עדיין אוהב אותה. אבל דרכנו נפרדו. ממרום גילי - איפשהו בין צעיר לזקן, 37 - אני כבר יודע שאהבה לא פותרת את כל הבעיות. לא נפרדתי מגרושתי כי הפסקתי לאהוב. אלא כי מצאנו שאנו לא יכולים להמשיך ביחד. אז נפרדנו. ואני לא מדבר על גרושתי. זו הסטוריה רחוקה, אלא עליה. על נ'. הנערה המזוכיסטית שלי. שנשאה אלי עיניים שנצצו באהבה.
אני יודע. גרוש פלוס ורווקה זה מתכון לאסון. אתה מגיע עם הנסיון. היא מגיעה עם הרצון. הקליק מושלם. ואז מגיע הרגע. אתם כבר מספר חודשים ביחד, מדברים על לגור ביחד - על העתיד.
העתיד.
הנכלולי הזה שתמיד נמצא שם מעבר לפינה ואורב לנו עם הפתעות להטיח על ראשנו.
היא רוצה ילדים. אני לא. מסתפק באלו שכבר יש לי. בזה זה מסתכם. על זה נפל הקשר שלנו. ולא, לא הפסקתי לאהוב. ואני יודע שגם היא לא. וזה מה שכואב. האהבה. שאין ביכולתה לפתור מחלוקות. נסיונות עקרים להחיות את הקשר - הובילו אולי לסקס ושיחות שהיו מהטובים שהיו לנו כזוג. אך עצב הפרידה כל פעם מחדש, ריסק את שנינו לאדמה.
ואז באה ד'. חברה של אחותי. מאלה שתמיד נמצאות ברקע, ואתה מכיר, ויודע, וחושב שהיא יפה ומהממת. אבל מן משהו כזה שלא מתממש אף פעם.
זה התחיל כעוד יציאה, סתם לשבת לשתות. ונגמר בסקס. בתחילה - זה כל מה שזה היה. שנינו היינו לבד - ומילאנו את הצרכים של האחר. סקס. זמין. כיפי. שיחה זורמת. ערב נעים בבית. תחושה טובה.
עדיין המשכתי לחפש את עצמי. סקס תמיד זמין. במיוחד כשאתה תל אביבי, גבוה, נראה טוב ומלא בטחון. אבל עם הזמן - גיליתי שאני מעדיף להיות עם ד'. הזמן עובר, אנו נהנים יותר אחת מחברתו של האחר. משוחחים גם על זוגיות, על פחדים, על שריטות, על סקס וגם עלינו. אם זה יתכן ומה צריך כדי שזה יקרה. היום הגיע בו ד' אמרה לי שהיא רוצה אותי. לא בשביל סקס. אלא כבן זוג.
השיחות שניהלנו בנושא נמשכו אל השעות האפלות של הבוקר. ביקשתי ממנה לא לשבור את ליבי - להבין את המשמעות של להיות איתי. כמובן - שאיני מבקש לי ילדים נוספים ולהכיר את העולם שלי. את עולם השליטה והכאב ולהתמסר אליו. ביקשתי שתישן סופשבוע על הדברים הללו. לא לקחת החלטה חפוזה. מאוד היה חשוב לי לא להכנס לקשר, לתת את אהבתי ולהתאכזב.
ערב אחרי כבר קיבלתי את שיחת הטלפון מד' עם המסר הקצר "אני רוצה".