בנותי. הילדות שלי. הסיבה העיקרית לקום בבוקר. עוד שעה אני יוצא לאסוף אותן. את הגדולה מבית הספר, את הקטנה מהגן.
"אבא, אני אוהבת אותך" ממיס אותי כל פעם מחדש. אני תוהה ביני לבין עצמי אם אני אכן עושה את כל מה שאני יכול בשבילן. אני מעגל פינות פה ושם, כמו כל הורה. אז הן צפו רבע שעה יותר ממה שהקצבתי לטלוויזיה. אז היום אין לי כוח להכין ארוחת ערב ונאכל סנדוויצ'ים. וכל עיגול פינה כזה צובט, מציק, נוקף את מצפוני. אלו בנותי. אהובותי.
אב גרוש הוא תת קטגוריה של חד הורי.
אני לא איתן כל הזמן. אבל אני מנצל את הזמן שאני כן איתן בצורה הכי טובה שאני יכול. זכורות לי התקופות שהייתי נשוי, עובד כל יום עד מאוחר, לפעמים מגיע הביתה בזמן רק למקלחות, ולפעמים רק לומר ליל מנוחה.
לפחות עכשיו, ביומיים שלי בשבוע - ובסופי השבוע שלנו - אין הפרעות. אין הסחות דעת. אני שלהן והן שלי.
האיסוף מהגן ובית הספר - והשיחה ברכב עד הגיענו הביתה. ארוחות הערב שאנו מבשלים ביחד. הסיפור לפני השינה. הכניסה לחדרן באמצא הלילה לוודא שהן מכוסות, וישנות טוב. השכמות הבוקר שלאחרונה הן עושות לי במקום אני להן. באות אלי למיטה להעיר אותי. ושוב להכין ארוחת בוקר, וסנדוויצ'ים לבית הספר.
הזמן אמנם מועט - אך איכותי. יותר ממה שהיה לי כשהייתי נשוי. אב במשרה מלאה נוכח ונפקד. אבל המצפון, למה הוא מטריד כל כך?
