אני בעבודה. היא באה לבקר.
כוס תה אנגלי, סיגריה, וים עם דוק של אובך מעליו. תפאורה מלנכולית משהו לשיחה.
אבל שוחחנו. הוצאנו תיסכולים אל האור. הסברנו את שעל ליבנו.
אני מעט יותר, והיא...? היא לאט לאט. נפחתחת. מדברת.
היא לא רגילה.
לא רגילה לבטוח.
לא רגילה לשוחח.
לא רגילה לזה שיש כתף להניח עליה את הראש.
לא רגילה לחיבוק כשהיא דומעת.
אז אני מרגיל אותה.
מסביר לה במילים בוטות לפעמים,
נחרצות.
לא תמיד עם רוך,
אבל ברורות.
שלא תשכח.
מסביר לה שאחרי שהיא מאפשרת לי לשבור אותה לרסיסים,
במקום לברוח,
שלא תשכח,
שיש לי עוד תפקיד.
ואני לא בורח ממנו.
אני זה שאמור לאסוף אותם.
זה תפקידי לעמול על ההרכבה מחדש.
לחבק את הגוף הדואב.
להעניק נשיקה לעין דומעת.
ללחוש מילים מלטפות באוזניה.
לאלחש את פצעיה.
להקל את מכאוביה.
...
והיא מקשיבה.
בתקווה שבפעם הבאה היא תזכור.
אני אמשיך להזכיר.
ולמלא את תפקידי.
גם כשהיא תברח.
ותתנתק.
ותנסה להעלם.
אני אמשיך לאסוף את השברים,
להדביק את הפיסות אחת אחת,
לבנות את התצרף המורכב,
עד אשר...
...
עד אשר תבין.
שאני פה בשבילה.
עד אשר ביטחונה יחזור אליה.
עד אשר תשוב לסמוך.
עלי.
על גברים.
על אנשים.
...
