לא מחפש תשובות.
לא אכפת לי מאיפה זה מגיע. אני לא אבכה על טראומת ילדות. לא אחפש אשמים. אני בוחר בהשלמה. זה וכדורים להפרעה הדו קוטבית.
מרבית הזמן אנו לא מאושרים. אני חושב שמרבית חיי הבוגרים היו לא מאושרים. כמובן שיש יוצאים מהכלל. אני לא מתכוון שחייתי חיים אומללים. אבל אני מדבר על אושר כמקום שבו אתה לא מוטרד ממי שאתה, ממה שאתה וממה שאתה עוד עתיד להיות.
השלמה.
הנקודה הזו בחיים שאתה מבין, שנסיון להשתנות עלול לגרור מחיר יקר מאוד. ששינוי לא מבטיח שיהיה טוב.
השלמה.
ואז, בנקודת זמן מסויימת, שהיום אני לא מסוגל לשים עליה את האצבע, אבל יודע לומר באיזו תקופה היא היתה - תובנה אחת בסיסית נעורה בתוכך.
השלמה.
ואתה מבין, שאתה סאדיסט. אתה אוהב להכאיב. אתה נהנה מגרימת כאב. זה מושך ומגרה אותך.
ואתה מבין, שלהיות סאדיסט לא אומר להיות אדם רע.
ואתה מבין, שאפשר לשלב חיים נורמטיביים עם האפלה הזו.
ואתה מבין, שיש מקום לתעל את הסאדיזם שבך.
ואז היא מגיעה.... השלמה.
ואושר.
