לפני 10 שנים. 16 במרץ 2014 בשעה 8:37
אני מכאיב יותר.
גרימת הכאב, כמוה כפורקן, כמזור לדכדוך המשתלט על כל חלקה בריאה בראשי.
לשמוע את זעקתה החנוקה,
לראות את הסימן הנצרב בבבשרה,
לשמוע את צלילה של ההצלפה,
להכאיב.
להכאיב.
אפלה יורדת,
רעיונות מופרכים,
והתחושה התמידית הזו,
המטרידה כל כך,
המחשיכה את דעתי,
התחושה הזו - חוסר סיפוק,
ממנה, ממין, מהעבודה, מהחיים.
ואין באמת מענה לתחושה זו,
אין דרך מלאכותית ליצור סיפוק,
שימלאה את החללים בנפשי.
ובינתיים, סאדיסט שכמותי - ממשיך להכאיב.
