עפעפיה הכבדים החלו סוגרים על העיניים. הדבר לא שינה מאומה בחושך בו היא שהתה. הלפיד שהאיר את התא כבה מזמן והיא איבדה את תחושת הזמן. ידיה עדיין כבולות בשלשלאות אל הקיר. תנועתה מוגבלת והיא מטונפת מצרכיה שלא יכלה לשלוט בהם לאחר שעות כה רבות של חסכים בתחושות.
+ + +
סביב השולחן נערמו קופסאות קרטון של אוכל סיני ופיצה. שתי כוסות ליד זרועי. האחת מתמלאת באופן תדיר בוויסקי, השנייה מאכלסת את בדלי הסיגריות שלי. מגפה עם סוסו המהיר קופץ מדי פעם למאה העשרים להביא לי את המזון החביב עלי, מייצר תוך כדי כך בעיות תברואתיות בכל מסעדה בה הוא חולף. אני חייב לדאוג לשליחות של פיצה למקום הזה.
גורל שותה מבקבוק קטן שתלוי לצווארה, מנגבת את שפתיה במפית וממשיכה לשבת בגו זקוף לשולחן המשחק. החיוך עדיין על שפתיה - אך היא כבר לא שוחקת כמקודם. נערתה מתחילה לחשוב מחשבות כפירה - אודות מקומה בעולם - פתאום "מוות" נראה לה כמו פתרון הגיוני, ומבחינת גורל, כמוהו כהודאה בתבוסתה עוד לפני שהמשחק הגיע לשיאו.
גורל הושיטה את זרועה הצחורה אל השולחן לאסוף את קלפיה, מתעלמת מהניצוצות הניתזים מהם בעת שהיא טורפת אותם. לבסוף בחרה קלף - הביטה בו במשך מספר רגעים, סובבה אותו, בחנה אותו הפוך והניחה אותו על השולחן, על ערמת הקלפים - ופניו של האיש התלוי קרצו אלי מהקלף.
+ + +
היא לא ידעה מה העיר אותה. האם היו אלה הקולות? הצעקות, קרקוש השלשלאות? או אולי המשיכה החזקה בשיער, הגרירה שלה לאורך מסדרון מואר בלפידים כפיסת בשר ציד? אם לא כל אלו, אזי המים הקרים בהחלט החזירו אליה את חייה. עיניה נפקחו באחת. היא היתה שרועה על הרצפה. ממקומה, בשוכבה על הרצפה היא ראתה דליי עץ שאדים חמים עולים מהם, מטאטאים וכלי קירצוץ נוספים נשענו על הקירות. הסיטה את מבטה מעט ימינה וראתה רגליים קרבות אליה. הרימה מעט את מבטה וראתה אשה שאת גילה לא ניתן לאמוד, גופה גדול, בשרני ומלא חטטים. בגדיה הסגירו שמשרתת היא, אך מעולם לא ראתה מבט שכזה בעיניה של משרתת. נחרצות, התרסה וכוח - כאילו אם תחליט לצעד, שום דבר לא יעצור בעדה. לא קיר ובטח לא אדם.
המהירות שבה זה קרה גרם לגופה לפרפר. עיניה נפערו בתמיהה. מוחה התנקה מכל מחשבה. המשרתת בריאת הבשר שפכה עליה באחת גיגית עץ מלאה מי קרח. ולא רק גופה קפא לרגע, מחפש מפלט מבין ההשתנקויות. ושוב. קלינק. הצליל המתכתי נשמע צלול וקרוב כל כך. תחושת המתכת הקרה והצורבת על בשרה היתה כבר מוכרת. זרועה נכבלה אל הקיר, כשהפעם זו היתה רק יד אחת - והשלשלת שחיברה אותה אל הקיר אפשרה לה מרחב תנועה. לו יכלה/רצתה לנוע.
עבת הבשר ניגשה אל הקיר המרוחק ובחרה מטאטא ששיערותיו הקשות מבריקות בשחור. מגען של שערות אלו בעורה שרט אותה והציק לה. היא ניסתה להתפתל ולברוח, אך השלשלת רק לחצה עוד יותר את פרק ידה כאשר ניסתה להתרחק. עם כל נסיון לקפץ מצד לצד, לברוח מהקרצוף המעיק - הרימה עבת הבשר את מקל המטאטא והכתה אותה בראשה.
היא קרסה במקומה. דמעות ניגרו מעיניה, משאירות שובלים של לובן תחת עיניה הנעלמים אל מתחת ללסתה. היא עצמה את עיניה, איפשרה לקרצוף לנקות את גופה, משתנקת מדי פעם מבכיה שלה.
גופה התנקה לאיטו. הזרוע האוחזת במטאטא לא מרפה, שופכת מדי פעם נוזלים סמיכים, על גופה, חלקם מקציפים בבועות של לובן, חלקם שורפים את שריטותיה, גורמים לדמה לבעור ולצווחותיה להרעיד את קירות החדר.
הלכלוך שדבק בעורה החל מפנה את מקומו. הכאב הפך עמום בראשה. מחשבותיה כבר נדדו, התנתקו, נצבעו בצבעי פסטל שנלקחו מציור ילדים. גופה הפך רפוי, נכנע למגע הדוקר והזיפני של המטאטא המקרצף אותה בעוז.
הזעזוע שבחבטה בין שכמותיה החזירה אותה באחת אל המקום בו היתה. מקל המטאטא השבור מעוצמת המכה רטט בזרועה של המשרתת עבת הבשר.
שום הבעה לא נראתה בפניה כשהיא גערה בה "לא להרדם!"