לשולחן ישבנו שניים. מצידו האחד הגבירה. שמה הוא גורל, אך אף אחד לא יקרא בשמה בפניה. אני יושב מצידו האחר של השולחן.
שלושת פרשי נמצאים גם הם בחדר. צופים בנו, מעירים הערות. אך הם שותקים מהורהרים כבר זמן רב.
שמי מוות. בעולמות שונים מכירים אותי בשמות שונים. אנשים סולדים ממני, אחרים מקיימים פולחנים עבורי.
אני מופיע במגוון דרכים בפני בני האדם. אך הדמות החביבה עליהם היא "איש הקציר" - דמות שלדית, עטויה ברדס שחור ובידי מגל שהם מאמינים שבאמצעותו אני קוצר נשמות.
והם טועים.
אני זקוק למגל בדיוק כמו שחקלאי זקוק לבצורת. הוא סתם כבד ונגרר אחרי. אבל אני אוהב להראות את עצמי בדרך בה הם מקווים שאראה. זה מקל עליהם את הרגע הזה בו אני קוטף את נשמתם.
אני ראשון. ואחרון. אף אחד לא מתחמק ממני. והמון ניסו במהלך השנים.
כאלה שרצו לחוד לי חידות, כאלה שהתחננו על נפשם. אחרים הציעו לי משחקים, שחמט, קלפים, קוביות. נוספים הציעו נשמות אחרות כחלופה. אבל אני מסודר. אין משחק, תחינה או סכום כלשהו שיסיט אותי מתפקידי. וזהו תפקיד כפוי טובה, וחשוב מאין כמותו.
איני יכול לנוח לרגע. איני יכול לאפשר למתים להלך בין החיים.
שמי הוא מוות.
והיא הגבירה.
היחידה שהעזה לקרא עלי תיגר. לשנות את גורלה של נשמה אומללה. ואפילו היא יודעת, בכל רגע בו תחרוץ גורלות - התשובה האחרונה היא תמיד שלי. אף אחד לא חי מעבר לזמן שהוקצה לו. ואני מנהל יומן מאוד מסודר בנושא זה.
נערתה של הגבירה היתה אמורה להגיע למחרת היום בו התחלנו את משחקנו למקום עבודתה, ובמקרה ביש להחליק על רצפת האבן ולהחזיר לי את נשמתה למשמרת. אני לא מתכוון לומר לכם מה אני עושה עם הנשמות שאני צורר. סוד מקצועי.
גורלה של הנערה הוביל אותה למקום אחר. הגבירה מנסה את כל כוחה ביצירת גורל חדש לנערה, ולקרא בכך תיגר על שלמות עבודתי.
משחקנו כבר נערך זמן רב, אך במקום הזה. ביתי שנמצא בין העולמות - אין ממש משמעות לזמן. וכן, אני חייב לארגן משלוחי פיצה למקום הזה.
פרשי כבר תרמו כמיטב יכולתם למשחק, ונערתה של גורל נמצאת כרגע בתא כלא צר וגבוה עם חלון קטן ברומו שאפילו קרני שמש מסרבות לחדור דרכו. היא נקייה למשעי לאחר טיפול שהעניקה לה שליחתו של "מלחמה" ולבושה בלובן צחור. כולה מבהיקה באפלת הצינוק.
אני מוציא שעון כיס מוזהב מקפלי גלימתי, פותח אותו ומציץ בחול הנוזל לאיטו מצידו האחד של השעון לצידו השני. מכניקה עדינה לא עובדת פה בעולמי. גם לא פלאי האלקטרוניקה. אני נאמן לחול הבראשיתי שבשעוני.
אני מניח את השעון על השולחן, פתוח לעיני כל - "9 שעות נותרו לה, הגבירה. ואז נשמתה שייכת לי. את רוצה להמשיך?" אני מפנה את שאלתי אל הגבירה ומצביע באוסף העצמות המהווה את אצבעי על השעון.
ייאוש קל חולף על פניה של הגבירה, אך היא מתעשתת - לוקחת נשימה עמוקה - שולפת גם היא קופסה מאי שם. ומניחה אותה על השולחן.
"אפשר להתמקח?" שאלה.
פתחתי את הקופסה בהקשה באצבע צרדה. בתוכה ניצנצה נשמה טהורה. טרייה. שעוד לא הונפקה לבן אנוש שיוולד בקרוב. איני יודע מהיכן היא השיגה את הנשמה הזו, אך למרות ההתרגשות שפיעמה בתוכי למראה הנשמה החדשה הזו, סירבתי בנימוס.
אם יש דבר אחד בטוח בעולמי - מתישהו - נשמה זו - תהיה שלי.
"מילא" משכה בכתפייה באכזבה קלה וחזרה למשחק.
+ + +
את אפלת החדר חדרה קרן אור חיוורת שהחלה גדלה ומתרחבת ככל שנפתחה הדלת. בפתח עמד משרת לבוש בגדי שרד, גובהו אילץ אותו לכוף את ראשו בכניסתו לחדר.
שיערו הכסוף נצץ, אוזניו המחודדות נעו כאוזני כלב - תרות אחרי צלילים מבשרי רעות, פיו היה תפור בצורה גסה על ידי חוט משי מבריק בשחור ועיניו העבירו חלחלה בצופה בהן. לבנות. חלקות. ללא אישונים. ברק של אודם עובר בהן מפעם לפעם, מזכיר שעיניים אלו חיות. ורואות.
הוא הביט בה ארוכות, בוחן אותה. והיא עומדת בפינת החדר, מנסה להתכווץ - מבטו צורב את נשמתה.
בניע ראש סימן לה לצאת מהתא ולהתלוות אליו.
הם צעדו במעלה מדרגות אבן מחוספסות ובלתי נעימות לרגליה, ככל שהעפילו יותר - השתנה הנוף. קירות האבן החליפו את מקומם לשטיחים ארוגים המתארים מלחמות עקובות מדם. לפידים רבים יותר ויותר האירו את העלטה, ורצפת האבן הוחלפה במשטחי צפחה עצומים, חלקים וקרירים למגע רגליה.
המשרת כסוף השיער נעמד אל מול פתח כפול דלתות, הסיט את בריח העץ שחסם את הדלתות ובמשיכה אדירה פתח אותן.
הוא זז הצידה ממקומו, מאפשר מעבר לנערה. השפיל את מבטו וקד לה. מראה לה את המשך דרכה בזרועו.
"אינך בא איתי?" היא תהתה, מרימה אליו את עיניה. נהמה יצאה מבין שפתיו התפורות - ולרגע נדמה היה לה שראתה עצב סגול בעיניו כשנד בראשו בשלילה לשאלתה.
היא נכנסה אל החדר, ודלתות העץ נסגרו אחריה.
רק כצעדה לתוך החדר - הבינה שלא חדר הוא זה, כי אם אולם. רצפתו שיש שחור, עמודי גרניט אדירים תומכים בקשתות תקרתו, נרות בגדלים שונים, שחורים ולבנים נעוצים בפמוטות ענק המפוזרים ברחבי האולם.
בקירות הגבוהים של האולם נקבעו חלונות גבוהים וצרים המקושטים בחומר שקוף למחצה ומלא צבעים אותו לא ראתה מימיה.
לבה התמלא פליאה. וציפיה. לראות את האדם לו שייך העושר הזה. הפלא הזה שלא ראתה מעולם.
היא הסתובבה לאיטה באולם, רגליה היחפות סופגות בהנאה את מגעו הקר של השיש. הנרות והאור שהחדר מבעד לצוהרים שיחקו משחקי אור וצל עם העמודים הכבירים. כשקולות צעדים הדהדו בחלל האולם.
היא חיפשה את מקור הקול וראתה אותו צועד לקראתה. אדון המקום חשבה. עוצמה קרנה מפניו, לבושו שחור עם נגיעות כסופות, עיניו השחורות נצצו מתוך פנים חסרות גיל אך חרוטות קמטים, אמרת גלימתו השחורה נצצה בכסף, ובידו פרגול שחור שראש אריה כסוף מגולף בקצהו.
היא נפלה על ברכיה, זוכרת את חינוכה והשפילה מבטה, ממתינה.
הוא הגיע אליה, נעמד והביט בה ארוכות, בוחן את צחות עורה. מעביר את ידו בשיערה הגולש אל כתפיה.
"קומי" ציווה. קולו רעם והדהד בין עמודי האולם. היא נעמדה, פניה עדיין מושפלות. הוא נטל את זרועה, אוחז בה בכוח והחל צועד.
צווחה כמעט נפלטה מפיה מעוצמת האחיזה. ידו לופתת אותה בכוח אדירים, מכאיבה לה, עוצרת את דמה - אך היא נושכת את שפתה בכוח, בולעת טיפת דם שמאיימת לנזול ולהכתים את צחור שמלתה וצועדת אחריו.
מאוחרי אחד העמודים, כאילו הופיעו באורח פלא - היא רואה במת עץ קטנה. ולידה ארגז עץ שחור כהבנה, חבוק שתי וערב באריגת רצועות מתכת כסופות - ומנעול תלוי ניצב פתוח, אדמדמות חלודתו ניכרת היטב לעומת צבעי השחור והכסף. מעל הבימה - בגובה לא רב, התנדנדה טבעת מתכת, המחוברת לשרשרת חוליות שנקודת חיבורה אל התקרה לא נראתה מבעד לאפלתה של זו המרוחקת הנתמכת על ידי עמודי האבן.
הוא הוביל אותה אל הבימה, הושיבה ופנה אל הארגז ליטול ממנו סליל חבל משי, עוביו כשתי אצבעות וצבעו כסוף. מיומנותו בחבל לא השאירה לה מקום לתהיה - תוך מספר רגעים, ידיה היו כבולות והחבל החל נכרח-נקשר סביב גופה. מתהדק. מחבק. עוטף את זרועותיה ורגליה. בצליפה חרישית של הפרגול, נקרעת שמלתה מעליה ונוחתת ארצה לרגליה - והיא רואה את צניחתה ארצה באיטיות, כמו נוצה המתחרה עם כוח המשיכה.
בושה אחזה בה למראה גופה הערום מולו, היא ניסתה להתכווץ, להסתתר, להסתיר את מבושיה בידיה.
"הזדקפי" נשמע קולו שוב, והפעם הצטרף לקול זה צליל צליפתו של הפרגול הנוחת על ידיה המנסות להסתיר את מערומיה.
את הדממה ששררה באולם חדרה קול בכיה החרישי. החבל המשיך להכרח סביבה, זרועותיה ורגליה כבר היו מקובעות ללא יכולת תזוזה, ועכשיו גם חזה הוקף במשי כסוף ומלטף.
מן הארגז נשלף וו מתכת לתליית בשר, חובר מצד אחד אל החבל הכרוך סביב זרועותיה וצידו השני הוחדר לטבעת התלויה מעל הבימה. צליל מתכת מתחככת במתכת צרם את אוזנה והיא הרגישה איך גופה מאבד ממשקלו ומתרומם, חבל המשי המלטף החל מתהדק והחל מתחפר בעורה משאיר תלמים עמוקים בבשרה.
היא הרימה את מבטה.
"הנה אני" חשבה "תלויה כבובה. נתונה לחסדיו אל אדון שאיני מכירה - אני לא רוצה את חיי אלו" מחשבות כפירה אלו חלפו בראשה.
+ + +
הגבירה פרשה לפניה את קלפיה - מביטה בהם - מחפשת את המהלך הבא שלה. היום זה היום שלה. היא לא תתן למוות את הסיפוק בניצחון הזה. הוא תמיד מנצח. הכל שייך לו, והיום - רק היום היא תשנה את גורל העולם.
קלפי העוצמה שנפרשו לפניה, אומץ, כוח, תבונה וקסם - נראו מבטיחים. גם אם מוות מחזיק קלף טוב, עדיין תוכל להביס אותו תוך מספר סיבובים. אך גרגירי החול בשעונו של מוות המשיכו להצטבר - והיא לא היתה בטוחה כמה סיבובים נותרו לה לפני שתאבד את המשחק.
מוות נשען אחרונית, מבטו משועשע. "הפסקה?" שאל בעורמה את הגבירה.
הגבירה הביטה בו - החזירה את מבטה לקלפיה ואמרה "לא תזיק לי כוס שתיה" אמרה. מוות נד בראשו ומגפה ניגש לצד החדר, שלף שתי כוסות ספיר מגולפות בצורת גולגולת שחלקה העליון פתוח. מארון נוסף נשלף בקבוק זכוכית מפויח, והניח את הכבודה על השולחן בינהם.
"את המשקה הזה חילצתי ממנזר בתקופת המגפה השחורה שפקדה את אירופה ממקום שלימים יקרא סקוטלנד", החל מוות לספר. "הכינו אותו נזירים שפולחן המוות לא היה זר להם. הענקתי לו את השם 'סקוטש' על שם המקום, הנזירים העדיפו לקרא לו וויסקי".
מוות פקק את הבקבוק המיושן, הריח את תוכנו ומזג נוזל צהבהב אל כוסות הספיר. הגבירה נטלה את כוסה, "למוות" הכריזה ומוות הצמיד את כוסו לשלה. צליל הנקישה של כוסות הספיר היה צלול ומתמשך. הגבירה הריקה את כוסה בבת אחת לגרונה, מחתה את פיה בידה בגסות לא אופיינית ואמרה - "בוא נמשיך!"
+ + +
הפרגול שבידו הוחלף ברצועת עור שחורה וממוטרת. דוגמה נטבעה בעור לכל אורך הרצועה - מילים בשפה שלא בוטאה שנים - באותיות מפותלות אחת ברעותה.
הוא שתק כשהרים את זרועו והצליף בה. קול העור החובק את עורה צלף באוויר בשריקה חותכת. פסי אודם החלו מופיעים על עורה. טיפות קטנות אודם ביצבצו מפעם לפעם, מאיימות להתחבר לכדי שטף דם שישטוף את גופה.
הצלפה נוספת ועוד אחת.
בתחילה זעקה. צווחותיה הידהדו בין עמודי האבן, תהודתם מתגברת עוד ועוד עד שהפכו לייללה. עדת זאבים ענתה לה מן המרחק, מלווים את ייללותיה.
היא ידעה שבקרוב תנפח את נשמתה. בעיני רוחה ראתה את מוות. עוטה ברדס שחור, מגל עצום משען על הקיר מאחוריו והוא... והוא... משחק קלפים?
הזרוע האוחזת בשוט התרוממה שוב, מבטה ננעץ במבטו - נצח עבר עד שהשפילה את מבטה, אך משהו נצץ בעיניו. רוחה נפלה, שפלות רוח מילאה כל תא זועק מכאב בגופה, ועיניה נעצמו.
את התחושות שבאו אחר כך היא זכרה במעומעם. את ההקלה בקשר החובק את בשרה. את התרתו של החבל מעל גופה. את צניחתה למרגלותיו של האדם שהצליף בה עד זוב דם.
היא כן זכרה את רגליו. היא חיבקה אותם. ישובה כך לרגליו ובכייה שוכח לאיטו. ידו שוב בשערה, זרועו השניה מתקרבת מהצד השני, אוחזת בה, חובקת ועוטפת אותה.
+ + +
מגפה, רעב ומלחמה קפצו על רגליהם. גרגר החול האחרון ניתק ממקומו ונחת על הערמה בתחתית השעון. ונשמתה של הנערה נותרה בקרבה.
אני מוות. אותי לא מרמים. התרוממתי באחת, כסאי עף לאחור מתנפץ על הקיר מאחורי. מולי, ישובה ברוגע הגבירה. שחוק על שפתיה ועורה ממשיך לקרון.
זה לא ניצחון. זוהי רק דחיה של הקץ. היא יודעת זאת. אי אפשר לברוח ממני. אני מוות ואין בריה על פני האדמה שלא עתידה לפגוש אותי ביום מן הימים. אבל היא היתה מאושרת. זה אולי לא נצחון, אבל היא הצליחה לרמות אותי. גם אם לזמן קצר.
היא הסירה את ידה מעל הקלף האחרון שהניחה על ערמת המשחק.
הבטתי בגב קלף שגרם לי תבוסה במשחק, הרמתי אותו לאיטי והפכתי אותו.
מילה אחת נצצה תחת הדמות המצויירת על הקלף.
כניעה.
+ + +
הסיפור "הגבירה" נכתב תוך כדי תנועה. לא היה לי מושג לאן הסיפור מוביל. היתה לי רק תמונה בראש של ארבעת פרשי האפוקליפסה משחקים פוקר עם הגורל, ומשם נתתי דרור לדמיון כל פעם שניגשתי לכתוב. הפרקים נכתבו ללא עריכה ועם הגהה מועטה ביותר, בעיקר תיקון שגיאות הקלדה. אנג'וי.
