לא מוצא דרך אחרת להוציא את זה. לפרוק את הרטט בזרועות. את תחושת החוסר התמידית. וזה מתמלא רק כשאני מעניק כאב. מעניק. מצחיק - מילה כה חיובית לדבר כל כך שלילי. ובין מילים שנכתבות בצורה המסברת כך או אחרת את האוזן - מסתתרת כמיהה תמידית לגרימת כאב. סבל. יגון.
ולצד מאווה זה, נתינה גדולה. ליטוף הכתם הנשאר על העור. הטיפול בו. ובה.
וכאב נפשי, אפילו מרומם נפש יותר מאשר פיזי. אך דווקא הוא החמקמק. על גרימת כאב פיזי, נכתבו פואמות, הוסרטו סרטים, וניתן לראותו מונצח לאורך כל ההיסטוריה רווית הכאב של עולמנו.
+ + +
אך לגרום כאב, אמיתי, רק במילים. כזה שיכאיב באותו הרגע בצורה כה חדה - אך עם זאת, כזה שאינו פוגע - או ליתר דיוק, כזה שאינו מתיר צלקות. לכאב זה אני מתאווה יותר מכל.
לראות את עיניה נפערות כשסטירה מצלצלת ניתכת על לחיה זה ממלא. אך לראות את עיניה נפערות אף יותר רק כי אמרת שתיים וחצי מילים. מדויקות. חותכות. וכל כך נכונות. זו החוויה המרגשת.
לא קשה להכאיב במילים, אנו יודעים לעשות זאת עוד מתקופת הילדות.
+ + +
אבל קשה מאוד - עד על גבול הבלתי מושג לעיתים - להכאיב במילים שאינן משאירות צלקות. כאב חד שניתן למצא לו מזור באמצעות מילה אחרת. ואת המילים הללו אני מחפש, את הידע הזה אני מבקש ממך בשיחותינו, לומד עלייך עוד ועוד, מקטלג את חולשותייך, רושם לעצמי את חוזקך ומתכונן לבאות. ליום שבו אוכל להכאיב לך במילה, לראותך מתכווצת, ואז לאלחש את הכאב במילה אחת נוספת.
את המילה המרפאת כבר מצאתי.
