את ישנה.
מכורבלת לתוך עצמך.
שנתך טרופה, אינך מוצאת מנוח.
ואני מביט בך. קורא את חלומותייך, מנסה לסנן מתוכם את תחושותייך. אני יודע מה עבר עלייך. חילצתי את זה מרסיסי מילים, מחלקים של מחשבות, מאבק חלומותייך. את מרגישה מחוללת. מרגישה שניטלה השליטה מחייך, ומחפשת סלע איתן לקשור אליו את שלשלאותייך שיחזיק אותך עם שוך הסערה.
את מחפשת להחזיר שליטה בחייך. ולעיתים אף מוצאת. אך היא רעועה, ונוטה ללכת לאיבוד מדי פעם.
ואת מקבלת את הכאב שאני מעניק לך. מחבקת אותו לתוכך. נושכת שינייך. וככל שהמכה תכאב יותר, כך תדעי כמה חזקה את. כך תעריכי את עצמך, תוכיחי לעצמך שאת יכולה ומסוגלת. לא תתני לאנקות כאב להפלט מבין שפתייך. פה הרי את החזקה. פה את מחזירה לעצמך את השליטה - את עומדת בגבורה בכאב. בוראת לעצמך עולם מושלם, בצבעים ורודים מנצנצים.
ואני בוער. מפיץ את חומי לכל עבר ואת מתקרבת עוד ועוד. לא מפחדת להשרף. את אוהבת את החום. את הכאב. הוא מרפא, מאלחש, ומחזיר לך את ההערכה למי שאת.
אז אני מעיף מבט נוסף בגופך הרפוי המחפש מפלט בקצה המיטה. מעביר את ידי עלייך בעדינות מלטפת. ידך נשלחת לתפוס את ידי בחוזקה, חיוך קטן ניצת בפנייך ואת שוקעת שוב לתוך חלום.
אני אוסף את הספר שלצידי, פותח במקום בו השארתי אותו לאחרונה, מזיז קווצת שיער מעל פנייך וחוזר לקרא את תלאותיהם של גיבורים אחרים.
