היא מאתגרת את הווייתי. כניעות מוחלטת. הכל "כן" כי אני אומר זאת. ואני זקוק לאתגר, לכוח המתנגד לכוח. אחרת הכל קל מדי. הכל רדוד. ואני לא חוסך את שבטי. לרגע לא. אבל עדיין - קל מדי.
והבריחה הזו שלה מקשיים. היא לא מסוגלת להתמודד עימם, אז היא בורחת לתוך המקומות הבטוחים שלה - ומסתגרת. לא מדברת. לא משתפת. רק דוק עצב סביב עיניה.
והבושה שהיא מביאה עימה. מילים שלא ניתן לומר בלי שתסמיק, נושאים שאל לדבר בהם בין בני תרבות. החינוך לבושה הזה - כמו צל המלווה אותה, את מעשיה ודבריה - מעיק ומעיב על עיניה.
והיא רוצה, כל כך רוצה. להיות כאן ולברוח. לכאוב, לבכות, לחבק ולהיות מחובקת. אבל מעל לכל - היא מפחדת.
כי הפחד שולט בחייה.
כל מעשה, כל אמירה, כל החלטה - נובעת מפחד. ומלאת פחדים היא. בעוד היא מסתירה כל דבר הנוגע אליה - פחדים היא מחצינה. מאפשרת להם, לפחדיה לנווט את חייה.
וזה לא הפחד מהמכה שתגיע, את זו מחבקת היא בכל ליבה - היא אוהבת את הכאב. פחדיה אינם רציונליים. אינם ניתנים למדידה, לבחינה מחודשת אל מול המציאות.
להתמודד איתה, זה להתמודד עם פחדיה.
