היא אומרת שהיא מאמינה לכאב.
כשאני מכאיב, היא יודעת שאכפת לי.
וחיכיתי לערב הזה. קילפתי מעליה את בגדיה, אזקתי בחבל את ידיה וקשרתי אותה לוו שזו מטרתו בתקרה. משכתי עד לגובה בו ידיה נמתחו מעט, ותזוזתה הוגבלה. לחשתי על אוזנה מילות הרגעה, הכנה. נטלתי את רצועת העור המשמשת אותי להצלפה והעברתי אותה על עורה. לטיפות עדינות, לתת לעורה להתרגל למגע העור. החלתי מצליף על ישבנה וירכייה. בתחילה בעוצמה מדודה, מאפשר לה להתרגל. ואז - באבחה מהירה, הצלפה בכוח. בעוצמה. גורמת לצעקה להפלט מפיה, לגופה להתקפל. יישרתי את גופה, מלטף את ישבנה הבוער ולחשתי על אוזנה. ושוב. ושוב.
ושוב.
היא החלה לבכות.
הכאב היה קשה מנשוא.
אז יישרתי שוב את גופה - אחזתי בו בחוזקה והפעם הצלפתי בכל הכוח - פעם אחרי פעם. גופה מתקפל, מתנגד, מנסה לברוח - ואני אוחז בו בכח וממשיך בסדרת ההצלפות החזקות, עד אשר בכייה נשנק.
הכנסתי את ראשי בין זרועותיה הקשורות, מאפשר לבכיה להתכנס לשקע בין כתפי לראשי. הרמתי אותה, משחרר את ידיה מאזיק החבל שאחז בה, והנחתי אותה על הספה, מקופלת, מעורסלת ובוכיה.
נעמדתי, מתבונן בה, משובללת וכואבת - וניגשתי לקופסת התרופות ושלפתי משחת "טראומיל". התישבתי לצידה, מורח משחה מרגיעה על הסימנים שהתחילו להכחיל על עורה, סגולים בועים - לוחץ מדי פעם לבחון את הכאב, וממשיך בפעולה המרגיעה - דואג לשלמות עורה ובשרה.
כשהיא הרימה את עיניה מתוך השבלול אליו התכנסה, ראיתי את הכרת התודה נוצצת בהם.
