האפלה שלטה ברחובות.
מזג האוויר הסגרירי תאם את מצב רוחי בימים אלו, נושב בעוצמה של הרוחות הפוקדות את עירי בחודשי החורף, מטפטף בעקשנות ומשאיר אחריו רחובות נקיים מאשמה ומצורך.
הרחוב השתרע למולי. תבנית חרוטים זוהרים ההולכים וקטנים נוצרה תחת עמודי התאורה, עת חפזו טיפות הגשם דרך אור הפנסים, עזים יותר בקוקודם, בקרבת הנורות, ודועכים לקראת בסיסם.
צעדתי בלי דעת לאן. לא רצוני הנחה אותי, אלא תחושה פנימית של בהילות להתרחק, לשכוח. צווארון מעילי היה מורם כמנסה להגן על עורפי, אך טיפות קרירות זלגו להן במורד גווי, גורמות - בדרכן להספג בחולצתי - לעורי להצטמרר.
קול צעדי הרחבים נבלע בהלמות הרוח המכה בשלטי הרחוב ובקרקוש הגשם המטפטף על פחי המתכת הפוערים פיהם כמו מנסים לבלוע את הנוזלים היורדים משמים, ללא הצלחה.
צעדתי...
- - -
התחלה של סיפור.
התחלה ללא סוף שמנקרת ומנקרת בראשי - ללא לאות, וללא סוף הנראה לעין.
מעלה בזכרוני בנייני ענק בעיר הרוחות אי שם מעבר לאוקיינוס, ואותי ההולך ברחובות שיקגו, מפלס את דרכי לאי שם ממקום שאיני זוכר, ואולי איני מעוניין לזכור.
אולי אלו געגועים לחורף, אולי כמיהה למשהו אחר.
אך בינתיים סופג את קרירות המזגן -
ומתגעגע לחורף.
קרדיט לצלמת נהדרת.
ארבעת הפוסטים האחורנים מעוטרים בתמונות שלי מעשה ידיה של חברה, צלמת נהדרת. המעוניינים בצילומים פרי מצלמתה, ניתן לפנות אלי לקבלת פרטים.
