#דובי

יש לי עוד מקומות שאני כותב בהם בחיים. החיים האמיתיים, הוניליים.

הייתי רוצה לכתוב שפה אני לא מסנן. כותב חופשי. צינור הנקה ישירות מהמחשבות האמורפיות שלי לעיניים השותות שלכם ושלכן. 

אפילו לאל אין backdoor למחשבות שלנו. 

מתי האתר

הזה הפך להיות

מרכז הכובד

https://thehandprints.com/variouss3051.jpg

"An approximate answer to the right problem is worth a good deal more than an exact answer to an approximate problem"  J.Tukey

והנה אני, באתר הזה, שוב. 

הילדים שמחוץ לחלון שלי צועקים "גול!" כחלק ממשחק הכדורגל שלהם. חופשת קיץ. ימי יוני מאוחרים. כמו סנדלי בטון ונהר שורץ מאפיונרים, תקופת מבחנים מושכת למטה. למעמקים. קולות של מוטיבציה, ושל עצלות מתחרים בגובה הצעקות שלהם. 

https://andersine.tumblr.com/image/151376390211

“I urge you all today, especially today during these times of chaos and war, to love yourself without reservations and to love each other without restraint. Unless you're into leather.”

Margaret Cho

פסח מגיע מאוחר השנה. כלומר, הוא מגיע כמו תמיד, אבל במונחי סמסטר הוא מגיע מאוחר.

כבר יש סדר יום, וקצב לחיים, והמאפס הגדול הזה, יותר משבוע של חופש נראה בפתח כמו במפר באמצע כביש שנמתח לקילומטרים.

איך זה שהאתר הזה, שהמחשבה הזאת,  לא משחררת לחופשי אפילו לא לכבוד חג החירות?

יש עוד זמן לחופשת סמסטר. יום ראשון המיוחל הוא רק בעוד  שבוע.

כשהייתי בכיתה ח', הייתה שביתת מורים של שלושה חודשים. ימים יפים להיות בחטיבת הביניים. קשה לשמוע את תופי החרדה מבעד לסימפוניית החופש שאינו נגמר. 

יש קומיקס בשם calvin and hobbes. הוא מתאר עלילות של ילד ונמר  המחמד שלו (שהוא בעצם בובה, אבל מי באמת קורא אלגוריות ומטאפורות באתר הזה?). יש לי (ולאחרים) הרבה מה לומר ולהעריך את השנינות וחכמת החיים מבעד לתמונות שלו. יש בו ביקורות על התרבות המיליטנטית האמריקאית, ועל מעמד הביניים האמריקאי, ועל מערכת החינוך-תוצאת-המהפכה-התעשייתית. 

מה שאין בו זה שיח על חרדות. לא על חרדות חברתיות, ולא על חרדות מהעתיד וההתמודדות איתן.

עוד מעט כבר ראשון בבוקר, וקלווין לא בא לעזרתי. 

https://boyzbeingboyz.com/gallery168/Boy1.jpg

(לא קלווין, אבל close enough) 

איך עושים את זה?

השאיפות והרצונות להתרומם ולעלות למעלה - להתנשא (במלוא המובן החיובי של המילה) מעל ציפיות החברה, להגיע לגבהים חדשים.

ומצד שני, הרצון להיות קטן. מוגן. נאהב. נחשק. 

איך חיים בעת ובעונה אחת עם שתי התחושות האלו? איך מתמודדים עם הפחד להחשף לחברה כולה? 

אמאלה. 

או לפחות האני הקצת פחות ישן. 

לעדכן פרופיל באתר הזה זה קצת להודות בתבוסה. זה לומר - האני הישן כבר לא מייצג אותי. או גרוע מכך - מייצג אותי אבל לא מייצג את מה שאני רוצה להראות לעולם החיצון. 

ומצד שני - זה גם לפתוח דף חדש. או דף ישן עם עט חדש. עם דיו אינטרנטי חדש שלא מתייבש, ונשאר לנצח בארכיון של האתר האפל הזה. 

teddy out. 

בצבא יש את המושג: "שביזות יום א' ". אבל אני מאמין שהכאב האמיתי הוא שעות מוצאי שבת. אלו השעות הבודדות ביותר. אותם רגעים שבהם כל החרדה מפני השבוע שעתיד לבוא, מתפשטות וממלאות כל מקום בנבכי הנפש. 

וזה לא שהאתר הזה מספק מענה בריא והולם. אבל איכשהו, בבדידות רבים אפשר למצוא חצי נחמה. 

So they can drive faster.