לפני 6 שנים. 16 בינואר 2018 בשעה 17:36
אני מוצא את עצמי מקנא בעצמי של בתקופות קודמות בחיים שלי.
אני מקנא באני של הצבא, על כמה הוא לא היה צריך לדאוג לציונים, ובאני של התיכון על זה שאנשים אחרים דאגו לו לאכול ולמטרות ברורות.
"הדשא של השכן" זה ביטוי מוזר, כי מעולם לא מצאתי את עצמי מקנא ביכולות טיפוח הדשא של אף אחד. ועדיין, יש בפשטות הזאת, ביכולת להבחין בכמה משהו הוא ירוק, יש בה משהו.
באני של החטיבה אני מקנא על זה שעוד היו לו שנים ארוכות של מסגרת מוגדרת לפניו, ובאני של היסודי - טוב, בו אני מקנא על יכולות הלמידה המהירות (על אף שאין ספק שהוא לא השתמש בהם כפי שהוא היה יכול).
אפילו באני של העתיד אני מקנא. הרי ברור שלא יהיו לו את הדאגות ה-הו-כל-כך-חשובות שיש לי עכשיו.
הדשא הנוכחי שלי צהוב עד כדי כאב.
