לפני 12 שנים. 12 באוגוסט 2012 בשעה 19:28
בקושי הצלחת להירדם, דוכסית ידעה שכך יהיה. ידעה שתעבור לילה קשה מלא בפיתולים, שלא תצליח להירדם, שיהיה קשה לך להמשיך ולהתאפק. ולעצור את היצר, ולכווץ את הרצון המבקש לזלוג ממך.
פחדת, פחדת לבקש, פחדת להתחנן, פחדת להפגין חולשה כנגד אותו חוזק שביקשה ממך דוכסית להפגין. היית אחוז אש ותשוקה והיא לעומת זאת ביקשה שתיהיה מים. מים צלולים. והיה לך קשה להיות לה למים,
כשתשוקה מזכוסטית בוערת בך. "תיהיה דרוך ב-2130", אמרה, אחרי שבוע שציוותה עליך לשמור את היצר קרוב. לא ידעת מהם הכללים, לא ידעת למה תדרש בסופם. רצית לשמוע את קולה, אך שמחת שהיא נעלמה
בשבוע הזה, שאלמלא כך אולי לא היית מסיים את המשימה ואולי היית נכשל בה. בדוכסית.
וכמה שהאיסור היה יפה לך. האנרגיה המינית הזו שהייתה קשה עוד יותר בסופשבוע האחרון ובשעות קטנות של לילה. דוכסית ראתה הכל. כל כך שמחת שהגיע יום ראשון, שנגמר השבוע של איפוק. התרגשת. אמרת שיש
לך "סוג של סיפוק מחוסר הסיפוק". טיפסת על קירות הלוך ושוב, הרגשת את הלחץ באשכים כבד עוד רגע וגולש, עוד רגע ועולה על גדותיו, אך היית חזק. היית חזק למרות האופי הביקורתי שלך. נורא רצית להיכנס לכלוב
אמיתי, אמרת שאתה משתוקק לזכות בתחושה הזו של איבוד שליטה לחלוטין. מצב בו תיהיה כלוא, עם עיניים קשורות, עירום- חסר אונים מתחנן שיחוסו עלייך, מבוייש. תחושת הבושה הזו שתמיד הייתה שם. דוכסית אז
הסבירה לך, עוד בשיחה הראשונה, שרק אם תיהיה חזק בראש תוכל להיות עבורה ל-נתין. שנתין ראוי הוא נתין שמצליח לשלוט בייצר. רק אז תיהיה בעולמה של דוכסית.
בשבוע הזה היית עצוב. היית עצוב כשלא נגעת בעצמך. היית עצוב כשלא סיפקת את עצמך כשאתה יודע שכולם סביבך חוגגים את החיים. חוגגים מיניות. ורק אתה בעולמך לבד. מוענש. מצווה. לא יודע מה עושים אחרים.
לא יודע מה עושה דוכסית. ועם מי. ואולי אין בעניין הזה אלא משחק. ואולי אין שום ממש וזוהי רק הפנטזיה הדמיונית שלך.
ביחד עם העצב היית חכם וידעת לומר ש:" הידיעה שזה חשוב גם לך ואת עוקבת מייצרת מוטיבציה, ריגוש שמביא איתו חרמנות וסבל מעגל פארדוכסלי שנע סביב אזור כל כך מסויים אזור שהופך רגיש אבל מרגיש עם כל
שעה שעוברת גם בלוי ולא חיוני מוזר". ברגעים קשים כתבת לדוכסית,
"..שוב לילה, שוב תחושה קשה ונעימה של מיגבלה, שליטה מרחוק וריסון עצמי כל כך בא לי לדבר לספר, לשמוע, לחלוק לדעת שאת יודעת שהאשכים מנופחים והנוזל מבעבע בתוכם ואין לי יכולת או רצון לשנות זאת, להמשיך ולהתמודד עם היצר לא להדחיק, אלא להתמודד מולו ולגבור עליו. לילה טוב".
"..שוב שעת מבחן, היצר הנפשי מתערבב עם תושת הגודש הגופנית האשכים כבדים ומלאים ויש שם כל כך הרבה ממני שרוצה לצאת החוצה הפתח סגור והראש מבקש לחשוב על דברים ותשוקות אחרות אני לא רוצה להדחיק אלא להתמודד עם החשק, הדחף, היצר ולסרב לו לילה טוב".
"..יש משהו כל כך חשוף בידיעה שלך את מה שקורה לי את החדירה הזאת שלך אל מתחת לאור שלי, למקום כל כך אישי ואינטימי משהו משפיל באובדן השיפוט העצמי וכניסה למסגרת וזה כל כך נעים. בליל ראשון ממשת התפתלתי במיטה לאחר השיחה, התיסכול והיצר געשו והידיעה כי ההנאה הרגעית, השחרור נמנעת ממני באמצעותך רק הפכה את הריגוש לגדול יותר אני גם חושב על אנשים רגילים, חופשיים מהגבלות ומרגיש כלוא ומוגבל לידם כלא שיש בו המון חופש, הנאה וכנראה שגם מאזוכיזם. כמו בהתכתבות הראשונה אני מנסה לכתוב מהלב, ללא עכבות ובאותו הזמן לקוות כי המילים יוצרות גם אצלך אושר מסויים ושביעות רצון".
"..הבנתי השמירה על היצר קשה, בעיקר בלילות ובבקרים, במהלך היום התחושה כמעט לא מורגשת למרות שיש כובד שהוא כמעט פיזי באזור החלצייים בלילה, שהכל משתתק זה יותר מכביד אבל ההכבדה מייצרת גם גירוי שהופך את השליטה ביצר לקשה יותר קולך מהדהד בראשי, ההנחיה ברורה ותושת התיסכול משתלבת היטב עם תחושת הנאה שלא מתקרב בכלל לידי מימוש נעים לי לחוש את שליטתך, גם אם היא מייסרת ומכבידה".
~
יקר שכמותך,
נתין יקר של מוניק. אתה ראוי. ראוי ועוד איך.
כי שמרת על הייצר.
כי למרות היותך נתין, הקורא לעצמו עבד,
ולמרות רצונך להישלט,
ידעת גם לשלוט,
בעצמך.
ואין ראוי מכך,
בעולמה של דוכסית.
ברוך הבא נתין יקר,
ברוך בואך...
