זה סיפור על יעל שם בדוי שהכרתי במתנ"ס שבו אני מתנדבת. מתנ"ס ככל המתנס"ים עם נוער קשה. כנראה
ש It takes one to know one כי הנוער הקשה ביותר התחבר ליעל, אולי זיהו אותה כאחת משלהם. אף אחד מאיתנו לא הכיר את יעל. ילדה יפה שקטה. הם תמיד יפים הילדים העזובים, כאילו אלוהים חלק להם יופי במקום מזל. את חכמת החיים הם רוכשים לבד. כשהיינו יושבים יחד כל המתנבים ומדברים וצוחקים יעל ישבה איתנו ושתקה. תמיד אאוטסיידרית אף פעם לא חלק מאיתנו. היחידים שהיא דיברה איתם היו הילדים, מהקטנים ועד הבוגרים ובתמורה, הם נפתחו אליה כמו פרחים מלבלבים. את המתנ"ס הזה תיחזקו קבוצה של אנשי מפתח משפיעים שבעיקר תרמו כספים לכן נהנו הילדים ממתקנים משופרים ומשחקים מיוחדים. אנחנו המתנדבים תרמנו את זמננו כל אחד כפי יכולתו, ויעל, היתה שם יום יום. ניסינו בהתחלה להתקרב אליה לשתף אותה ונפתחנו אליה חולקים איתה והיא התגלתה כמאזינה טובה, ומי לא אוהב לדבר על עצמו? רק שבהמשך הבנו שהיא לא חולקת, לא מספרת ולא משתפת. כל נסיון לקירבה נהדף ונדחה. נעלבנו, כעסנו ואז התחילו הסיפורים.