עכשיו תורי

את לא מתאימה לפה אמר לי המוכר במכולת השכונתית שאני קונה בה כבר מעל לשנה. ולמראה סימן השאלה שבטח התנוסס על הפנים שלי הוא המשיך ואמר, בחזות את לא מתאימה לפה. הסתכלתי על עצמי על המגפיים עם העקב הנמוך והגינס הצמוד והמעיל השחור שאני נבלעת בו ולא ידעתי אם זו מחמאה.

את לא מתאימה לפה

את המשפט הזה שמעתי בגרסאות שונות במשך כל חיי

אז איפה המקום שלי? איפה המקום בו הנוכחות שלי לא תתבלט ואטמע בין ההמון ואשתלב בלי סימני שאלה והסביבה תקבל אותי ואהיה כמו כולם

ואוכל להפיץ את האור הפנימי שפעם היה בי ואוכל לזרוח בלי לפחד לבלוט ואוכל להיות

פשוט להיות

אני

כלום לא השתנה כמו אז כך גם היום מלכת הכיתה. לוקחת את מי שאני רוצה עוזבת כשאני רוצה. אדישות מתובלת בשעשוע, מגיעה למסיבה כל פעם בתלבושת שונה תפאורה זזה אני נחמדה אני כלבה וכל פעם אותן שאלות מאיפה הבגד איזה יפה משעמם לי.

מחפשת אותו בין עשרות פרצופים דומים עם התנהגות דומה. אני מחייכת אני צוחקת אני מוצלפת אני למטה אני למעלה, אני עוזרת אני נותנת אני לוקחת אני ציידת. משעמם לי.

מליון חברים מאות מחזרים חברות שבאות מפגשים חסרי תכלית ותוכן אז איך אתה רוצה אותי? עירומה על ארבע או אולי קשורה מפושקת עם חורים פתוחים? כלום לא השתנה משעמם לי.

דרינק ועוד דרינק לעיתים ארוחה, חדירה מציצה את יפה. גופות עם צרכים רצונות מתגשמים עדר שנשאב כולם עם אותה מטרה. והחלילן? את אלפא את זונה קולות נאנקים גניחות בפינות חיכוכים של תאווה, והתשוקה? מחבקת מתחבקת נאהבת לא אוהבת. משעמם לי

לא מתלוננת הכל מוסכם ושפוי כל כך שפוי משעמם לי

לכאוב

לצעוק

לצרוח

לבכות

להוציא

לשפוך

שהכאב הפנימי החותך יקבל צורה חיצונית ואז יהיה אפשר לנשום

מי רוצה להיות חלק מהרמון?

מפחד או מרצון?

רק אם

אז

יותר טוב והולך ומשתפר

http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=33635

אני מאוד אוהבת לשבת על כיסאות, ולשחק את משחק הכיסאות.

אז הלכתי לפאב והכרתי שם מישהו והתחלתי לשחק איתו משחק הכיסאות, כל פעם שהתחלף שיר דחפנו אחד את השניה מהכיסא ומישהו מאיתנו נפל. רוב הזמן אני ניצחתי אז הבחור התעצבן ונתן לי בעיטה בראש ונפתח לי הראש וכל הפאב צחק. רציתי ללכת למשטרה אבל השוטרים צחקו עלי ואמרו לי בטח כן, מישהו נתן לך בעיטה לראש בגלל ששיחקתם משחק הכיסאות. חזרתי מבוישת הביתה. הלכתי לרופא תפרו לי תמוח מלא דם.

שוב הלכתי לאותו פאב, ושוב הוא היה שם הפע אמרתי לעצמי שאין מצב שהוא מנצח וכשהוא הפסיד הוצאתי לום מהנעל והרבצתי לו והוא איבד את ההכרה ונלקח באמבולנס. הלכתי מייד הביתה ושם חיכה לי כתב תביעה על סך מיליון שקל. בכיתי נורא. נרדמתי תוך בכי ושמעתי מישהו מסתובב לי בדירה באמצע הלילה התעוררתי כשאני מרגישה שמישהו דוחף אותי מהמיטה. בבהלה מטורפת ראיתי את הבחור דוחף אותי לריצפה. רציתי להתקשר למשטרה אבל הוא חתך את הקווים הרגשתי כמו באזור הדימדומים. פחד, נורא. יצאתי בזחילה דרך הביוב וברחתי החוצה והלכתי למשטרה אבל השוטרים היו עייפים ולא היה להם כוח לבוא איתי. חיכיתי עד אור הבוקר בשביל להכנס הביתה וגיליתי שהוא החליף מפתח ואין לי איך להכנס. צרחתי בחדר מדרגות אש אש יש פה אש כולם יצאו החוצה חוץ ממנו, אבוי. אחד השכנים שלי ניסר את הדלת עם פצירה וראינו את הבחור מזיין לי את הכרית מייד צילמתי כדי שתהיה לי הוכחה לשוטרים. חזרתי שוב למשטרה והראתי לשוטרים והם צחקו עלי שוב, בחור מזיין כרית זה לא לנו זה לפסיכיאטר. הלכתי לפסיכיאטר והראתי לו את התמונה הוא אישפז אותי במקום על מציצנות והתגרות. קשרתי סדינים וברחתי דרך החלון הלכתי הביתה ולמזלי הבחור לא היה אז לקחתי פטיש של שניצלים וחיכתי לו בחושך וכשהוא בא עשיתי לו בווו והוא נבהל נורא קיבל דום לב ומת

זה סיפור על יעל שם בדוי שהכרתי במתנ"ס שבו אני מתנדבת. מתנ"ס ככל המתנס"ים עם נוער קשה. כנראה

ש It takes one to know one כי הנוער הקשה ביותר התחבר ליעל, אולי זיהו אותה כאחת משלהם. אף אחד מאיתנו לא הכיר את יעל. ילדה יפה שקטה. הם תמיד יפים הילדים העזובים, כאילו אלוהים חלק להם יופי במקום מזל. את חכמת החיים הם רוכשים לבד. כשהיינו יושבים יחד כל המתנבים ומדברים וצוחקים יעל ישבה איתנו ושתקה. תמיד אאוטסיידרית אף פעם לא חלק מאיתנו. היחידים שהיא דיברה איתם היו הילדים, מהקטנים ועד הבוגרים ובתמורה, הם נפתחו אליה כמו פרחים מלבלבים. את המתנ"ס הזה תיחזקו קבוצה של אנשי מפתח משפיעים שבעיקר תרמו כספים לכן נהנו הילדים ממתקנים משופרים ומשחקים מיוחדים. אנחנו המתנדבים תרמנו את זמננו כל אחד כפי יכולתו, ויעל, היתה שם יום יום. ניסינו בהתחלה להתקרב אליה לשתף אותה ונפתחנו אליה חולקים איתה והיא התגלתה כמאזינה טובה, ומי לא אוהב לדבר על עצמו? רק שבהמשך הבנו שהיא לא חולקת, לא מספרת ולא משתפת. כל נסיון לקירבה נהדף ונדחה. נעלבנו, כעסנו ואז התחילו הסיפורים.

אני חושבת שסיימתי להקיא. וואותך אשאיר במקומך לנוח.

למעשה הייתה שאלה אחת שחייבה תשובה, האם אני יכולה לסמוך על עצמי בבחירות שלי ? ובמיוחד בבחירה בך. האם התחושות שלי מכוילות מציאות או שמא תלושות? האם אני אומרת אמת כשאני טוענת שאני סומכת על עצמי או אולי מדובר במס שפתיים? השאלה הזו נראתה לי החשובה מכולן, נגזרו ממנה שלוחות רבות, האם אני יודעת או רק משערת ומקווה. עם רצון כן לברר, התחלתי איתך את המסע. היעד איבד חשיבות כך גם הזמן. לעיתים הרכנתי ראש, לעיתים עצמתי עיניים והלכתי אחריך ואיתך. בצמתים או נקודות תצפית עצרת אותי, מבוגר אחראי :-), בשביל לנשום אמרת לי. לעיתים היית אחרי, רוב הפעמים לפני אבל תמיד איתי. המסע שלי איתך נקטע, אבל, היום בזכותך אני יודעת את עצמי. לכן, כאשר אני אומרת לפלוני אלמוני שאין בו את מה שאני רוצה אני אומרת זאת בבטחון של אחת שיודעת את עצמה.