עכשיו תורי

הייתה לו יכולת מופלאה לבטא את עצמו מדויק בעזרת מילים, הוא לא הזדקק להפעלת כוח פיסי הוא ידע לומר את המילים המדויקות בעוצמה המתאימה ומעולם לא השתמש במילים הרסניות. המילים שלו ידעו לחולל את אותו אפקט שיש לסטירה מפתיעה או הצלפה מהירה, בעזרת המילים הוא הוריד אותי מטה כמו שבאותה מידה הוא העלה אותי מעלה מעלה אם בחר בכך. המילים שלו נבררו בקפידה, חתכו אותי או ליטפו אותי לבחירתו. כאשר כעס, המילים שלו נדמו ככדורים הנורים מלע אקדח על אוטומט וכל אחת פגעה במקום אחר, חדרה למקום אחר. הוא מעולם לא השתמש במילים על מנת להשפיל או להנמיך רק כי הוא יכול, תמיד  נשתמרה רמה גבוהה, שפה נקייה. ברגעים האלו שהוטחו בי המילים פחדתי כמו מישהי הפוחדת מסשן כואב פיסית שמטרתו היא לא הנאה.

את היכולת הזו להשתמש במילים למדתי ממנו.

בין המצרים שלושה שבועות של כאב מאחד. ולי מתחשק לנעול נעלי ספורט דווקא ביום הזה ולרוץ, אני והכביש ושקט. לספוג את הכאב ולנשום, להביט בחושך מסביב ולא לפחד ממפלצות לגמוע מרחקים עם הרגליים ולשקוע במחשבות לאפשר להן להיות ולא לפטור אותן במחי יד. להביט בשקט שסביב בעיר הסגורה ולהבין אותה. לדחוף עד קצה גבול היכולת ועוד קצת. רק אני והכביש והשקט.

הכאב שבי קיים אבל הוא לא שולט בי, הוא שם הוא תמיד יהיה שם  צלקת שהמוח יזכור לעולם,  הגוף כבר לא זוכר. כן אני מתגעגעת נורא ולפעמים זה קורע אבל כשכולם מסביב אומרים את חזקה איך אפשר לאכזב אותם ולהתפרק? היום שמעתי משפט בטלויזיה שמישהי אמרה שאם משחררים מקבלים עוצמה. אני לא חושבת שאני מחפשת עוצמה או כוח. יש בי את כל זה, אנשים חדשים מנסים משתדלים ואני אדישה כלום לא חודר, לא מרגש, פעם התרגשתי מאוד מהכל. צחוק של ילד, ים בשקיעה, חברים, סיפורים, טיולים והיום? גוונים של החיים. ואני מנסה בכל הכוח להרגיש משהו כל דבר. כאב מכאיב אבל לא חודר עמוק. שום דבר לא מרעיד לי את הבפנים. תקופה כזו אני משערת.

אני עדיין מחפשת אותך בין כל הפרצופים העלומים ויודעת שלא אמצא כי אתה איננו ולעולם גם לא תהיה. מיליון מכתבים כתבתי לך ודחפתי אותם בין הסדקים. מכתבים עצובים מכתבים מלאי געגועים מכתבים של התנצלות ומכתבים אוהבים. מכתבים שלעולם לא תקרא. ואני עדיין כותבת לך. כבר אין כמעט מקום בסדקים אז עברתי לפתקאות קטנות שנדחסות בקלות ונעלמות. אני משלה את עצמי שאולי אחת מהן תיפול ותגיע אליך ועוד פעם הכאב שחותך בלב הפצע שלא מפסיק להפריש מוגלה שאני מגרדת שוב ושוב ושוב. ומרוב שכואב לדמעות אין מקום. בהתחלה בכיתי נהר וזה לא עזר ולא הקהה. לחדר ההוא ביום האומלל ההוא נכנסו שנינו ויצאתי רק אני. שונה, אחרת. ושוב אני מנסה, החומה השקופה שבניתי אני לא יכולה לה. היא חזקה ממני אבל אני בכל זאת מנסה וכל פעם שאני חושבת הנה, אני מצליחה אני נשאבת חזרה. והגעגועים לא מרפים הם מתגנבים אלי ברגעים הכי מפתיעים. נשארתי חצי. חצי מחייכת חצי צוחקת פשוט חצי. זה לא מכתב פרידה כי אני לא מסוגלת. שוב מתגעגעת שוב רוצה. המשחק איתך היה מושלם. חשבתי שהחזרה לכאן תיתן לי את התירוץ המושלם לשחרר, להוציא את הכאב שמחסל אותי אבל את מי אני משלה? אני עצובה, אולי אני צריכה פשוט לקבל את זה ולא להלחם. פיסלת אותי בדמותך ואני מחפשת אותך.

אני מצטערת, מצטערת אם השלתי מישהו, מצטערת אם יצרתי תקווה. אני פשוט לא מסוגלת. אז אם נדבר ואני אחייך ואפילו אצחק ואתעניין זה רק בחצי. סליחה.

הייתי שקטה והרעב הסכים איתי היה טוב אלי ונשאר קבור במפלס החשקים הרדומים. מדי פעם, האכלתי אותו והוא חזר לנמנם את שנת החורף הארוכה פוקח לעיתים עין עצלה כמו בודק האם אפשר להרים את הראש. שם אני חזקה, דוחפת אותו עמוק לנבכי השיכחה אבל טבעו של רעב לגבור במיוחד כשלא מאכילים אותו כראוי, וזה כואב. זה מתחיל בכאב קטן מתגנב בלילות טרופי שינה ואני, נכנעת חלשה כנועה לייצר ושונאת את עצמי עוד קצת ג'אנקית רחובות מטונפת. אז חזרתי.

בא לי

מזל טוב מאוחר מעט אבל עדיף....

הינשוף בביקוריו היומיים מורה לי לספר