מבפנים...

מה שעוזב אותנו - זה לא שלנו...

שלנו - נשאר איתנו.

ימים חולפים כמו חול זורם מאצבעות

כעת הנני מבינה היכן טעות

שנינו שותקים ומבטים בעין מראות

אני עוצרת ונקלטת למהות

זה נגד רצוני אך אין ברירה

חזק ממני הדבר ואין מקלט

נכנעת לשבי המחריד של הבנה 

נשברת לרסיסים ומעלה דגל לבן

הנך חשוב לי בחיי מאוד

לכן עכשיו אני חייבת לעזוב

הנך יקר לי בחיי מכל

לכן נותנת את החופש ומעוף

מה שעשינו אז אחד למען השני

לא יסולא בפז ורב משמעות

לעולמים אזכור אותך בנשמתי

אך לא אשלה גם את חיי במציאות

לפיכך משחררת הנני אותך

לא מתכוונת לשנות כלום בהבט

לפיכך משחררת הנני אותך

בכדי אותך לחלוטין לא לאבד

אם הנך לבד - זה לא אומר שאף אחד לא צריך אותך. זה אומר שלך חשוב מי יהיה לצידך.

אם כל "הסוף" הוא "ההתחלה",

אז כל "התחלה" היא בעצם גם "סוף".

סוף לביטוי, לחופש בחירה,

סוף להרגל, עצמאות ומעוף.

סוף ל"ישן" המוכר והנוח,

סוף ל"ידוע", כל כך שגרתי

סוף ל"רגיל" הפשוט ובטוח,

סוף לבסיסי עבורך, מהותי.

אך יחד עם זאת זוהי "ההתחלה" 

זה חדש, מרגש, מסוכן וקיצון

וזה מאתגר, מעורר חלחלה

האם זו אמת? האם זה נכון?

נמאס לי להתעצבן, להעלב, לדאוג, להתרגש סתם ולקחת בדרים ללב.

אני לוקחת הפסקה מכל זה.

הבנה אמיתית נותנת כוח.

לפעמים, אנו חייבים להיזכר בדברים מסוימים, על מנת להבין דברים אחרים.

להיזכר בדברים ובאמת להבין אותם – אומר לקבל אותם ולהשתחרר מהם.

הייתי צריכה להיזכר בכאב, כדי להבין שאני מסוגלת לאהוב.

הייתי צריכה להיזכר במועקה, כדי להבין שאני יודעת להרגיש.

הייתי צריכה להיזכר במוות, כדי להבין שאני חייה.

אך לפעמים זה לא מספיק.

לפעמים חייבים לחזור לשורשים של הבעיה, לעומק הנשמה, למקורות של היווצרות האגו.

להיזכר.

על מנת להבין.

לא לפחד להתבונן במקום, שנראה הכי פחות משמעותי, אך לכאורה מהווה גורם הכי חשוב לבניה של האישיות, שתנהל את כל החיים שיגיעו אחר כך.

למקום הכי אפל ומעורפל, לקרקעית של הגרעין הזה, שעשה אותי למה שאני היום.

אני מעיזה להסתכל אל התת מודע שלי. אני מוכנה לעמוד בפני האתגר הזה. אני לא מפחדת להיזכר בעצמי, על מנת להבין, לקבל ולשחרר.

ה׳ נותן לבן אדם לא את מה שהוא רוצה, אלא את מה שהוא צריך.

לכן אל תשאלו ״מדוע״?... תחשבו ״בשביל מה״?