המוזה שלי

כאיילה שלוחה מזנקת אלי טרף,

כל כולה פגיון אהבה. 

בתוך אשפת החיצים,

הותירה מדמם את ליבה. 

חץ אחר חץ משגרת אל על,

אחד תעה, השני נפל. 

מבקשת אחד שיגע,

רק אחד שיעיז ויפגע. 

ובכל פעם חוזר הניגון,

בא לרגע ומאבד כיוון.

מתערטלת,

מתערפלת,

מתפתלת,

וחוזרת חזרה. 

אין נתיב המוביל למטרה. 

והעדר מוסיף לדהור,

לא מבחין בה נותרת מאחור. 

זרוקה מותשת,

באדמה מתפלשת,

מובדלת מבני האדם. 

בתוך אשפת החיצים מונח,

ליבה מדמם, 

דומם,

נדם.