אז קשה לי לחזור לכתוב אחרי הפוסט האחרון.
התחלתי פעמיים אתמול והפסקתי.
וגם עכשיו אני לא מצליחה לכתוב את מה שאני באמת רוצה. זה מרגיש כאילו שבלוק יושב לי
על הנשמה ולא נותן לי לזוז.
קמתי מוקדם ובכיתי קצת. זה היה משחרר קצת.
דמעות שחיכו לצאת הרבה זמן אבל רק למעטות נתתי לצאת.
אני אוהבת אותו. אני אוהבת אותו יותר ממה שאני אוהבת אותי.
אני לא יכולה ואני לא מסוגלת לפגוע בו. אני רוצה שיהיה לו טוב.
אבל רע לי כל כך.
אתמול הוא שאל כמה שאלות מפורשות ואמרתי לו שהוא השתנה.
אמרתי לו כמה דברים קטנים. לא הייתי מסוגלת לפתוח את הפה ולשטוף אותו בהוריקן שסוחף והורס אותי.
אז לא הייתי לגמרי כנה. ואני בדרך כלל כנה מאוד.
אבל לא יכולתי. זה הצטבר למימדים אסטרונומיים אצלי ואני חייבת להוציא דברים בהדרגה
והרגשתי שיהיה לי קשה להיות סכר אז אמרתי מעט.
ניסיתי לדבר איתו. ניסיתי הרבה פעמים אבל זה פשוט לא הלך.
הוא לא טיפוס מיני כמוני וזה ממש קשה לי.
הוא אף פעם לא היה אבל האתגר בלשגע אותו ולהפוך אותו לכזה
ובעיקר העובדה שהוא אהב אותי כל כך השכיחו ממני את זה.
אף פעם לא אהבו אותי ככה.
הוא חיזר אחרי ולא ויתר ולאט לאט חדר ללבי והתאהבתי בו.
הוא מאוד אוהב אותי.
האמת? אני לא יודעת למה. אין בי מה לאהוב. אני אותה אחת מסוכנת שהייתה אז כשהוא הכיר אותי.
הוא לא היה צריך להיכנס איתי לקשר. אני רק צרות.
הוא באמת בחור טוב. בחור כזה שבנות בדרך כלל מחפשות. אחד שיתמוך ויגדל יחד איתן משפחה לתפארת.
אבל אני לא כזאת.
זה לא ששיקרתי לו. וגם לא סיפרתי חצאי אמת. אמרתי על ההתחלה. אני לא יודעת למה הוא חשב שאשתנה.
אמרתי לו שאני לא מסופקת מינית. הוא אמר שזה מדאיג אותו. וזהו.
הצעתי שנלך לטיפול מיני אבל הוא ממש נגד טיפול.
הלכתי עכשיו לפסיכולוגית כדי לפרוק קצת. כדי להוציא את המחשבות האובדניות מהראש והיא הייתה די אדישה למצבי.
אז מה עכשיו?
אין לי כוח להילחם יותר. נגמר לי הכוח.
לפני 12 שנים. 24 באוגוסט 2012 בשעה 5:45