היום במקרה קראתי פוסט בפייסבוק כאשר התמונה של הבחורה לכדה את עיניי .
חזרתי אחורה לקרא ולהבין מי זו הבחורה , ומתברר שזו בחורה חרדית לשעבר מחסידות סאטמר שמתה ברחוב והיא כל כך צעירה וכל כך יפה .
הכתבה מתארת את החיים של בנות חרדיות שעזבו את הבית , על חוסר הידע המינימאלי שלהם , על התנכרות המשפחה עד ניתוק הקשר לחלוטין.
על התדרדרות לזנות , לסמים , ולסקס בלתי נשלט .
פשוט ירדו לי דמעות מהעיניים כי אני הייתי במקומות הללו אמנם לא התדרדרתי לזנות ולא לקחתי סמים אבל לא הייתה לי שליטה על שום דבר בחיי.
המשפחה החרימה אותי לחלוטין 6 שנים , ואחיי ואחיותיי הגדולים עדיין קרירים ולא מתייחסים אלי כאל משפחה ומזהירים את הילדים שחס וחלילה לא לדבר איתי , כאילו באיזה מחלה אני יכולה להדביק אותם .
ב-6 שנים שהוחרמתי על ידיהם למעשה איבדתי כמעט כל צלם אנוש , עשו בי מה שרצו בלי גבולות כי לא הייתי זכאית לאיזה גבול .
אני זוכרת את הפחד , הפחד להסתכל על הבת זוג שלי פן היא תקלוט אותי ואז יכולה להיות תגובה לא אנושית מצידה .
הפחד לא ליישם את מה שציוותה עלי בצורה מושלמת אבל אצלה שום דבר שאעשה לא יהיה מושלם וכל דבר הייתה סיבה לעונשים קשים.
לפחות היה בית שבו התגוררתי ברחוב הכי יוקרתי בתל אביב , אבל אפילו לא קיבלתי מיטה אלא שמיכה שעליה הייתי ישנה על הרצפה כמו כלבה .
על הבית שילמתי כמובן שכירות כאשר גם על חשבון הבנק שלי כבר לא הייתה לי שליטה עליו אלא הכול היה בשליטתה .
היו אומרים לי אנשים שעבדתי איתם , מה את גרה ברוטשילד ליד הבימה ? איזה כיף לך . הם לא ידעו באיזה גיהנום גרתי ברוטשילד ליד הבימה.
הפחד היה תמיד חלק מחיי ההשתעבדות שלי , כל מי שהיה בדירה יכול היה לצוות עלי לעשות מה שהוא רוצה ובמידה והוא לא היה מרוצה הוא היה מורשה להרביץ לי .
חשבתי שיצאתי לחופשי מהגטו החרדי אבל נכנסתי לתוך עולם מטורף שהגטו החרדי היה חיי מלאכים יחסית למה שעברתי.
יש הבדל עצום בין החברה החרדית וחברה החילונית , החברה החרדית לפחות הקהילה שאני גדלתי בה הייתה כמו משפחה , כולם עוזרים אחד לשני , אין ערב שבת שאין בהם אורחים לסעודת השבת או מתארחים אצל משפחות אחרות . בעולם החילוני התל אביבי אדם לאדם זאב , תחרות , כסף ,הולכים כמו עדר ומצביעים רק לא ביבי .
טוב לא כל כך רציתי להיכנס לאיזה וויכוח פוליטי או עדתי אבל זה מה שאני מרגישה והרגשתי.
זה היה משהו קצר ספונטני ולא כל כך מתוכנן .
