גם נסיכות יורקות

שנים התהלכתי בגיא צלמוות,כמו שק עצמות חלולות,המשוועות להפיח חיים בכל תא בגופי,אך ללא מענה.ופתאום משהו בי משתנה.השמיים מעליי,בלילה קודר ויתום בגוונם המשתנה,היו כתפאורה עם זוהר כוכבים,שנסכו בי תקווה חדשה,אל שחר חדש ושונה.וחיבקתי את בדידותי,חברתי הישנה שהיתה שותפתי היקרה,תאומתי.ביקשתי להיפרד ממנה,להשיל אותה מעליי,כנשל נחש ולהתחדש.והיא עיקשת מידיי,מבקשת להישאר ולא להיזרק אל תוך החלל הגדול,להתייתם ממני,לא מעוניינת להתנתק.ואני נחרצת,תולשת אותה מתוכי בכל הכח.מחבקת אותה בפעם האחרונה ומשלחת אותה מעליי,למקום סתרים אחר