"זה הכי יפה שהתחננת אי-פעם, רק שתדעי" הוא אומר לי בפתאומיות בזמן ששלושתנו בדרכינו לעבודה.
אני מנסה להתרכז בנהיגה ומתעלמת מתחושות פאנטום שעוברות לי בחלקים שונים בגוף. לא דרך רצויה להתמודד עם הפקקים של יום ראשון בבוקר (או שמא דווקא כן?).
האמת שגם אחרי מעל לשבע שנים הם לא נוהגים להביא אותי למצב של תחנונים ובכי.
שלא תבינו לא נכון, אני בהחלט בכיינית, קוטרית ועושה לא-מעט רעש. והם בהחלט אדישים לזה ועושים מה שהם רוצים בי ובשלי.
אבל בכי כזה חסר שליטה מכל הלב? תחנונים רוויים באימה אמיתית? את זה הם שומרים רק לסשנים שבהם נחה עליהם הרוח (אממ... האמת שזה יותר זאלו. לוטוס מבחינתה כנראה הייתה שמחה לעשות את זה בכל מצב, מקום או זמן).
אז איך הכל התחיל? בחלום כמובן! טוב אולי לא כ"כ מובן.
אז אסביר. ללוטוס יש כשרון לייצר את החלומות המשמימים ביקום. כשעושים סבב סיפורי "איזה חלום מוזר היה לי" או "חלמתי על סקס/אוכל", לוטוס מסוגלת לספר על החלום הכי סתמי שתוכלו להעלות על דעתכם. אפילו בתשדירי חינוך לא יעשו סצנות כאלה.
אבל מידי פעם, כשכוכבי הלכת מסתדרים, יש לה חלום שלא יבייש את מרטין. יצירתי ומלהיב... את זאלו בעיקר.
אותי פחות. כי איכשהו, מסיבה לא ברורה, החלומות "המעניינים" של לוטוס באים על חשבוני.
אותו חלום שהביא לאותו סשן שהביא לאותו ראשון בבוקר - עסק ברעיון שסירבתי בכל תוקף לנסות!!!
רצה הגורל וטעות במשלוח של השופרסל גם סיפקה את האמצעים להגשמת אותו חלום-רעיון לוטוסי להפליא.
ואני... אני המטומטמת עדיין לא הצלחתי להבין שזה בדרך אלי.
אז הגיעה לה שבת בערב. יצאתי ממקלחת נעימה ולהפתעתי על הכרית ליד זאלו נחו להם אזיקים.
התחלתי לעשות קולות התנגדות ולהזכיר שאני לא אוהבת שמגבילים לי את התנועה - כצפוי זכיתי להתעלמות מופגנת.
האזיקים עברו מהכרית למפרקי ידיי - ואז ברוב החוצפה, ולתדהמתי, הונח על ראשי הענוג כיסוי עיניים. אני שונאת כיסוי עיניים!
עד כאן - לא החלום של לוטוס. ולכן לכאורה יש לי תירוץ מדוע אפילו בשלב זה עדיין לא הבנתי שחלומה הולך להתגשם.
"את יכולה לנחש מה זה?" שאלו אותו בזמן שהצמידו לי דבר-מה לאף כדי שארחרח (זה לצערי דווקא כן חלק משגרת היום-יום שלנו, גם לא במסגרת סשנים).
אני בשלב זה כבר עטופה בלחץ, מתנשמת במהירות ומנסה לא לברוח מהמקום - מרחרחת ולא מזהה. מצב מאוד נדיר עבורי. יש לזה ריח עשבי, אבל למה שהם יתנו לי להריח עשבי תיבול עכשיו? מה הקשר?
הם מצטחקקים להם בעונג ומתחילים להעביר את אותו דבר-מה חשוד על הפטמות החשופות שלי.
"נו, איך את מרגישה?" האמת, זה בעיקר קר ורטוב. לא מבינה מה הציפייה? למה כולם מחכים?
הם עושים עוד סבב-שניים על הפטמות שלי. מדברים ביניהם בשפה שאני לא מבינה (עברית).
ואז זה קורה... משהו מתחיל לעקצץ ולהציק. אני זעה באי-נוחות והם כמובן ממהרים להציע עזרה.
"את יודעת מה, אולי לטעום את זה יעזור לך" ואז הם מצמידים לי לשפתיים את הפלפל החריף ואני רוצה למות.
נכון, לוטוס חלמה שהיא מצמידה לי את הירק הנבזי הזה לכל מיני חלקים בגוף אבל לא חשבתי לרגע שהם באמת יעשו את זה?! אני אפילו לא מסוגלת לטעום את זה באוכל. הצילו!
אני מנסה לברוח אבל השפה שלי וקצה הלשון כבר בוערות.
הפטמות שלי מתחילות להצטרף למסיבה בתזמון מושלם.
אני לא רוצה להכניס את הלשון כדי לבלוע רוק כי אני מבינה שזה רק יפזר את ה"טעם".
אני לא יודעת איך זה נראה מהצד אבל אני הרגשתי די מושפלת לשבת עם ידיים אזוקות מאחורי הגב, פטמות שורפות (שאחרי זה ראיתי שרק הלכו והאדימו) ולשון תלויה מחוץ לפה. כל זאת בעודי מנסה לברוח לקצה השני של המזרן עם יכולת תנועה די מוגבלת.
לוטוס החליטה לעזור ולהביא קרח. אם יש משהו שלמדתי כבר בסשן הראשון שלנו - קרח זה אף פעם לא כדי להקל. הקרח הוכנס לפי ואני העברתי אותו בהתענגות על הלשון והשפתיים. הקרח נמס והשריפה חזרה כמובן.
אחרי זה לוטוס החלה להעביר קרח על הפטמות שלי שכמובן הגיבו בהקלה רגעית ואז שריפה מידית וחזקה יותר. וככה זה המשיך כמו נצח או כהרף-עין, הזמן זז אחרת בסשנים.
אני לא זוכרת בדיוק איך זה קרה אבל בשלב מסוים זאלו לקח את הפלפל המקולל והחל לקרב אותו לאזורי הדגדגן והשפתיים שלי. אני בתמורה נתקפתי פאניקה רק מהמחשבה של השריפה הנוראית שזה יעשה לי שם. "תתחנני" הוא הורה לי "אם את לא רוצה שאני אכניס אותו".
דמעות החלו להיקוות בעיני והתחננתי מכל הלב, בלי הסתייגות, בלי ניסיון להתחכם. הייתי נואשת למנוע מהדבר הזה לקרות.
בשלב הזה הפטמות שלי כבר עברו משריפה ועקצוצים לכאב ממשי. ואז הם הסירו את כיסוי העיניים ואני זכיתי לראות את הצבע האדום שהן קיבלו ואת עיגולי האודם שהתפתחו סביבן.
"בואי נקל עלייך" הם אומרים במתיקות. ולוטוס מניחה על הרצפה קערת אוכל של חתול עם יוגורט בתוכה. "לקקי" הם מורים לי ואני נחבטת בין הצורך להשקיט את הבעירה לבין חוסר-הרצון שלי ללקק אוכל מקערת חתול בעודי אזוקה. אני נשברת ומתכופפת לקערה, חלק מהיוגורט בפה וחלק נכבד ממנו על האף - מה שמשמח אותם מאוד כשאני מתרוממת ויושבת ככה, בלי היכולת לנגב את האף שלי, אומללה ומבוזה.
לוטוס לוקחת מעט מהיוגורט ומורחת על הפטמות שלי. אני מייבבת שזה לא עוזר.
"אנחנו דווקא אוהבים חריף" הצהירו שניהם והחלו ללקק ולנשק את הפטמות שלי.
למי ששואל - זה רק הכאיב לי יותר. כ"כ כאב עד שנפלתי אחורה על ידיי האזוקות בזמן שאני ממררת בבכי שכואב לי ושורף לי. ואיש לא ריחם עלי הפעם. איש לא עצר. איש לא הקל.
ואז הם עצרו. האזיקים הוסרו. "מעניין איך זה ירגיש אם היא תמצוץ לי ככה?" זאלו תהה בקול רם. מה שהוביל לדחיפת הראש שלי לכיוון המפשעה שלו. בעודי מנסה להשתלט על הנשימה, הנוזלים, השריפה בפה ובלשון - לוטוס החליטה לעשות שימוש ביתר הקרח ודחפה אותו לתוכי. כמעט מיד התחילו תחושות של קור וכאב בעודי מתאמצת לשמור אותו בפנים.
בעודה מספרת לו כמה אני רטובה, כמו בכל פעם, התקשיתי להאמין לזה. זה כאילו חלקים שונים בגוף שלי בכלל לא מתקשרים אחד עם השני, ואני רוצה לשאול את עצמי: את לא מבינה שאת סובלת עכשיו?
"את קולטת שאת מעבירה עכשיו את החריפות מהפה שלך לזין שלי?" הוא אמר בחיוך מרושע (אני מניחה שזאת הייתה ההבעה שלו) "ואת יודעת לאן זה הולך אחר כך, נכון?" אני ממשיכה עוד כמה רגעים ואז... כן, אז אני קולטת לאן זה הולך. אני מרימה את ראשי אליו במבט תוהה/בוכה/חושש והוא בתגובה דוחף את פני חזרה למקום.
משהו בתיאור של לוטוס על מצב הרטיבות שלי כנראה עשה לו חשק, הוא מושך את ראשי ומסובב אותי בלי כל מאמץ ואז חודר אלי בתנועה מהירה.
למי שתהה עד כמה פלפל חריף יכול לעבור ממקום למקום - ישמח לגלות שבכל חדירה התפשטה בתוכי שריפה. לא חום מחרמן ולוהט אלא שריפה של ממש. כזו שצורבת, כזו של פאקינג פלפל חריף.
הייתה שבת חמה שבוע שעבר נכון? מקווה שגם הקרובה תהיה כזו.
נ.ב. לפטמות שלום.
