איך זה? שואלים אותי לפעמים ואני מחייכת, ממתיקה סוד.
כי האמת היא שזה פשוט כיף אבל לא בגלל הסיבות שאנשים חושבים (טוב, גם בגללן).
זה לא מאורת סקס, סמים ובדס"מ פה וגם לא טלנובלה בלתי-פוסקת עם מונולוגים על קנאה ונקמה המוגשים לאדם שעומד מאחוריך ברקע (הלוואי והייתה לנו אח בבית).
זה פשוט זה. אנחנו. מצחיק, סקסי, שמן. השילוש הקדוש.
ועבורי זו בכלל חוויה שמעולם לא חשבתי שאחווה, אהבה שמעולם לא חשבתי שאקבל ושגרה שפשוט לא הייתה עולה על דעתי גם בעוד מיליון שנה.
זה להיות נמוכה בבית של גבוהים:
לא להגיע למדף עם גלילי נייר הטואלט ולשמוע את לוטוס מצהירה לפני השינה שהיא "הצילה אותי" כי היא הורידה לי גליל (אחרת אני מפילה על עצמי חצי ערימה בשלוש לפנות בוקר כשאני מנסה בגמלוניות להוריד אחד).
להפתיע את כולם כשאני מגיעה לצלחת כזו או אחרת כי חצי מהכלים מעבר לטווח שלי אבל יש לי תאומים גמישים בטירוף משנים של נמוכות.
להיאבק להחזיר איזה כלי למדף העליון ואז לגלות שזאלו צופה בי בשעשוע ואפילו לא לטרוח לשאול למה הוא לא מתנדב לעזור.
זה לקרוא למישהו לעזור להוריד לי משהו מגבוה ולשמוע אותם צוחקים "איזה קטן?!".
זה להיות קטנה בבית של גדולים:
להפוך עם הזמן ליצור שלא מסוגל לשבת על הספה כי הוא יכול לשבת או לשכב עליהם.
להיות יום כן-יום לא על הזרועות, המותניים, הגב של זאלו ולגלות דרכים שונות שהוא יכול להרים או להעיף אותי באוויר.
להזדקן בעוד שנה ולא להיות מסוגלת להתלונן על זה כי הם כבר עשו את זה קודם ואצלם זה היה דרמטי ומשום מה אצלי זה כבר לא מרגש אף אחד.
להיות מנודבת לרוץ קדימה, ללכת להביא, להכין קפה או כל מטלה אחרת שעולה במוחם ולא כי אני הסאבית אלא "כי אתה הכי קטן".
זה לשמוע כל יום כמה אני קטנה או לשמוע דיונים ביניהם אם התכווצתי עוד קצת יחסית לאתמול.
זה להיות עם חרדת נטישה בבית של דביקים:
ועל אף שאנחנו כמעט כל דקה פנויה ביחד כשאני אמצא את עצמי לבד אשלח להם סמל בוכה של חתול שכבר תורגם אצלנו לשאלה "איפה כולם?".
ולמרות שאני אלופת השינה למרחקים ארוכים ברגע שמישהו מהם לא נרדם והולך לקרוא או לא מרגיש טוב והולך לישון בסלון אני עדיין אתעורר מזה ואגיע לקחת אותו חזרה למיטה או פשוט אשכב לישון לידו או אקפא מקור כי פתאום אני לא מקבלת חום משני הצדדים שלי (אני ישנה באמצע).
זה כשאני תופסת פינה כדי לקרוא, לישון או כל דבר אחר ואני לא בטווח הראייה שלהם אני אשמע אותם תוהים "איפה החתול?" ובאים לחפש אותי, או שזאלו יבוא ויתחיל להציק לי. ואני אהיה המאושרת באדם.
זה להיות הגורם המפגע בבית של רגועים:
ככה שכשאני שקטה הם ישר יודעים שמשהו לא בסדר ובודקים אם זה עצב, עייפות או אם אני לא מרגישה טוב.
וכשאני פצועה ואין לי יכולת להתרוצץ מנקודה א' לנקודה ב' פתאום כל האנרגיה בבית משתנה ולכולנו חסר משהו באוויר.
כשאני יושבת לאכול עם בגד בהיר מכריחים אותי להחליף אותו ומאיימים עלי שישימו עלי סינור.
זה להיות מהנדירים האלה שהם טיפוס של בוקר ולקשקש ולקשקש לפני שהם בכלל שתו את הקפה או התעוררו ולקבל מבטי שנאה עד שאני מבינה את הרמז וסותמת.
זה להיות היצור הכי צומי בבית של מפנקים:
כי מבן אדם שאכל תפריט של דיאטנית הם הפכו אותי לגוש גרגרנות שרעב ללא הפסקה.
כי אני צריכה שכל הזמן יחבקו ויגעו בי אחרת אני מרגישה שקר לי והלב שלי מתחיל לדמם (ילדות עשוקה וזה).
כי יש לי נצנצים אכילים בכל צבעי הקשת ולא רק שאני שמה אותם על כל דבר שאני רוצה, כשהם ממש גאים במשהו שהם הכינו הם מעודדים אותי לקשט אותו כדי שארגיש חלק מהיצירה.
כי לוטוס נתנה לי להרוס לה קיר ולשים עליו כוכבים שזוהרים בלילה, והוסיפה פה ושם נגיעות של טורקיז לעיצוב של הבית אפילו שהיא אדם של שחור-לבן, והזמינה מנורות קטנות צבעוניות לשים מעל החלון שלנו כי שנים חשקתי בכאלה.
כי כשאני נרדמת לידם בסלון (אני תמיד נרדמת ראשונה) זאלו מרים אותי כמו אחרון הנסיכים מהאגדה ומניח אותי בעדינות במיטה הענקית שלנו ואני מרגישה כמו אחרונת הנסיכות.
כי אי אפשר לספק אותי ואני תמיד רוצה עוד אוכל, סקס או שינה ובכל זאת הם מקבלים את זה באהבה ופשוט טוענים שאני "איד קטן".
כי אני יודעת שלא משנה מה אני עושה באותו רגע מישהו מסתכל עליי בזווית העין וחושב שאני הדבר הכי חמוד בעולם אפילו אם זה טיפול פנים, צחצוח שיניים או שינה (ואז אני מוחה שלהביט במישהו כשהוא ישן זה קריפי אבל לא באמת מתכוונת לזה).
זה לדעת שאם אני עוברת שבוע עמוס במיוחד יש מי שמתגעגע אלי אפילו אם עדיין יוצא לנו לאכול ארוחת ערב ביחד.
אז איך זה?
יש לנו חיי מין סוערים ובדס"מ שפשוט ממיסים לי את כל תאי המוח. ובתור מישהי שכל הזמן רוצה את זה, זה מאוד חשוב לי. אבל זה עדיין לא העיקר.
כי קיבלתי אהבה וחיים מלאים שמפצים על כל כאבי העבר ונותנים לי כ"כ הרבה תקוות לעתיד, שממלאים אותי בצחוק ובאוכל טוב ובחלומות.
בשורה התחתונה קשה להסביר איך זה. זה פשוט טוב.
