היא הייתה מנהלת את חייה לאורכו של ציר הזמן.
לפעמים מתפלשת בפצעי העבר, לעתים חרדה ממחשבות על העתיד.
אך לעולם לא חיה בהווה.
הגוף שלה היה תמיד בדרגת מחשבה שנייה, נותר ריק וחסר אהבה כמטרד שניסה כל הזמן לקבע אותה בהווה. זקוק למזון, לבגדים ולפורקן.
הרבה פעמים אמרו לה הקרובים לה, ובפרט אחיה שאהבה אהבת נפש, שהיא לא יכולה להמשיך להתקיים ככה. שזה קיום חסר טעם ושהחיים עצמם קורים פה, במרכז הציר, בהווה. ושהציר קצר יותר משנדמה לה.
אבל היא סירבה בתוקף להקשיב לו, והמשיכה לאחוז בקצוות הציר באמונה שאם תצליח להגיע למה שהיא מתכננת לעצמה בהמשך הציר היא סוף סוף תוכל להתגבר על מה שעברה בתחילתו.
את מה שהיה עולה בגורלה אם הייתה ממשיכה לחיות בקצוות ציר הזמן לא נדע.
היא התאהבה.
וגילתה שמאותו רגע מה שהכי ממלא אותה הוא להיות בחלק האמצעי של הציר.
לפעמים ביקרה בקצוות מרצון, לפעמים בכפייה, אבל אלו היו רק ביקורים קצרים.
הבית שלה, העוגן, היה במרכז הציר ושם היא התמלאה בגוף ובנפש וגילתה שציר הזמן לא באמת מעניין, שהזמן עצמו לא באמת מעניין...
ברגע שיש אהבה שמרגישים בה את הזמן עומד מלכת ואץ לו רץ לו בו-זמנית.
