ובכן, נכנסתי לטיוטה ישנה שכתבתי לפני שנה וגיליתי שהיא מתארת סשן שעשינו, וגם היא מתארת אותו באופן לא רע בכלל.
אממה? אני לא זוכרת מה רציתי לכתוב בהמשך, איך הסשן הזה המשיך ולמה לעזאזל לא פירסמתי את זה חח
אהה והכותרת? אני מניחה שזאת שאלה שזאלו שאל אותי תוך כדי הסשן. מתאים לו 🤦♀️
חככתי וחככתי מה לעשות עם הטיוטה ואז עלה לי רעיון! אתם! קוראים יקרים שלי! אתם תסיימו את הפוסט.
אני מפרסמת אותו בדיוק כפי שנכתב. מי שמעוניין מוזמן להשלים בדמיון, מי שרוצה מוזמן להינות ממנו כמו שהוא- ללא סוף ומי שחושק ומדגדג לו, מוזמן לסיים אותו בתגובות.
יאללה בואו לשחק :)
...............
זה סיפור על להזדקן ביחד. כלומר, על סוטים שמזדקנים ביחד.
מי שמכיר חלק מהסיפור שלנו יודע שלוטוס וזאלו הכירו בשנות העשרים המוקדמות שלהם ואותי הם הכירו כשאני הייתי בת 27.
בתחילת הקשר שלנו אף אחד לא ממש צפה לאן זה ילך (חוץ מעודד, שנתן לנו שנתיים).
וזמן, כי זה שהוא אמור לעשות, נוסע.
וגוף, כמו שהוא נוהג לעשות אחרי גיל 35, מחפש לייצר בעיות.
מפה לשם, לוטוס חזרה יום אחד מהפיזיותרפיסט שלנו עם מכשיר טנס*, כדי שנוכל לחשמל את גפינו הדואבים והחורקים.
בשלב הזה הייתי צריכה להבין לאן זה ילך. אבל אני טיפשה.
במיוחד לאור העובדה שלפני שהיא רכשה את המכשיר הם התלבטו אם לשאול את הפיזיו' שלנו אם מותר לשים את האלקטרודות על "אזורים רגישים" או אם לבדוק את זה לבד.
כן. עדיין הייתי בטוחה שהם רק צוחקים.
המכשיר הסתובב בין חדר השינה לבין הסלון משך חודש.
עבר מגב, לכתף, לצוואר וחוזר חלילה בין כולנו.
וכל נושא ה"מקומות הרגישים" נעלם. יופי.
ואז ביום שבת אחד...
שמנו פעמינו לחדר השינה כדי להתחיל, ובכן, להשתגל.
בעודנו מתפשטים בחדווה, לוטוס(!) מציעה לו להוציא את הטנס.
ואני, שסוף סוף כן מבינה, מתחילה להתחנן על חיי. להסביר להם שאני ממש לא רוצה. שאני מפחדת. שאני לא מסכימה!
עזר? בטח שעזר.
עזר להם להבין שצריך לקשור לי את הידיים למיטה.
אז בעודי שוכבת על המיטה הגדולה שלנו, עירומה ורועדת (כן, אני עדיין נמושה אחרי כל השנים האלה).
מייללת.
מבקשת.
הידיים שלי קשורות בשאקלים לשלשלאות וכבר מתחילות לכאוב כי הן היו תפוסות מלכתחילה.
הם מתחילים להוציא את האלקטרודות ולדון בגובה הפולס שממנו כדאי להתחיל.
אני זזה בחוסר נוחות והשלשלאות לא מפסיקות להשמיע קולות של שלשלאות. נו כאלה כמו בסרטים עם מרתפים חשוכים.
הרעש בהחלט מוסיף לאווירה ואני מתחילה להתנשם במהירות.
אני מתלבטת עם עצמי אם להרחיק אותם עם הרגליים, אם להיאבק ולעשות בעיות.
אבל זוכרת שאיימו עלי שיקשרו אותן לספרדר אם אני לא אשתף פעולה.
ולא, לא בא לי לאבד את היכולת לזוז גם ברגליים כשעומדים לחשמל אותי!
אני נאבקת-לא נאבקת כשהם רוצים שאפסק רגליים.
הם מצמידים אלקטרודה אחת על כף הערווה ושתיים נוספות על בכל לחי צמוד לפי הטבעת.
אני קופאת. לא נושמת.
מקווה שהם לא יצמידו לי גם לפטמות. הם מחליטים להיות "רחמניים" ומוותרים על זה.
הם מתחילים להפעיל את המכשיר וזאלו שואל אותי עם צחוק בקולו "את מרגישה?".
אני לא מרגישה כלום אז מעדיפה לשתוק.
הם ממשיכים להעלות פולסים ואז זה קורה - אני מרגישה, ורק מעצם התחושה אני נבהלת מספיק כדי לקפוץ בבהלה.
"ועכשיו?" "כן, כן אני מרגישה!" "זה כואב?"
"כן" אני משקרת כדי שהם לא יגבירו עוד.
הוא מתקרב אלי ומסתכל לי בפנים, לוטוס נשארת באזור הרגליים המפוסקות שלי.
סיפור בהמשכים.
*מהו טנס אתם שואלים (כי כנראה אתם בני עשרים וחסרי דאגות)? זה-זה.
