אני אולי לא נראית כך, אבל אני מרגישה כאילו אני בת 111.
כאילו אני חתיכת חמאה קטנה מידי שנמרחה על פרוסת לחם גדולה מידי.
ואני חושבת שהרבה מכם יזדהו עם התחושה, אז הנה סקירה קצרה של מה שהיה אצלי (ובטח חלק יהדהד אצלכם):
לפני כשנה ורבע החלטתי לצאת מהעסק העצמאי שלי וללכת להיות שכירה. זאת למעשה הייתה גם החלטה לעזוב את השותפה שלי, שהיא בין החברים הכי טובים שלי. אבל איכשהו הצלחנו לסיים את זה בלי כעס או טינה ונשארנו אוהבות.
אז השנה התחלתי עבודה חדשה, בתחום חדש, במסגרת חדשה ועם המון אנשים חדשים וחוויות חדשות. וזאת הייתה החלטה מצוינת.
השנה גם עשיתי טיפול. אמיתי כזה שבוכים בו שעה בשבוע. ולמדתי על קיטי הילדה ועל קיטי הגדולה ומה שביניהן. ומי בכלל אני רוצה להיות.
השנה חזרתי לקשר עם ההורים אחרי שנתיים שלא דיברתי איתם.
השנה הלב שלי נחבט ונחבט ונחבט ונסדק עד שהוא נשבר כליל. אבל הוא כבר התחיל להתאחות ואני מרגישה שהוא יהיה בסוף חזק יותר.
השנה נולד לי אחיין. ואחרי שבמרץ שעבר הם עברו לידה שקטה גיליתי שגם לב שבור ומרוסק יכול להתרחב.
השנה המדינה שלי, שאני אוהבת... אין לי מילים בכלל לתאר מה שקרה לה. לנו. לעולם המערבי. לאנושות. ואין לי יכולת להפנים. אז אני לוקחת קבוצה של פיסות מידע אחת בכל פעם, מתפלשת בה, חווה אותה. מתרגשת. לטוב. לרע. ואז מניחה בצד עד הפעם הבאה שאצליח לבחון את האירוע המתמשך והמכונן הזה. אבל דבר אחד בטוח - התאהבתי מחדש במדינה שלי ובאנשים שבה.
השנה גיליתי שזה באמת הרגעים הקטנים שקובעים מה טעם החיים, וזאת לא סתם קלישאה. הם יכולים להיות אפילו יותר דומיננטים מהאירועים הגדולים-
למשל כשהיא מושיבה אותי כשרק קולר לגופי, בפיסוק על קצה המיטה וכל הגוף שלי רועד מפחד, מבוכה וציפייה...
או כשהוא מושך לי בשיער תוך כדי שהוא מזיין אותי בדוגי והוא מושך כל כך חזק שכל הקרקפת שלי מעקצצת וצועקת מכאב...
או כשכולנו במטבח מכינים את האוכל הכי טעים בעולם (וטעמנו חלק נכבד ממנו)...
או כשכולנו מתחבקים אחרי שיחה קשה ולא נעימה...
או כשאנחנו מצחיקים אחד את השנייה את השלישית עד שיורדות לה דמעות...
אני פשוט חוזרת להאמין ב-happily ever after
יהיה טוב אנשים. יהיה טוב.
