"איזהו גיבור- הכובש את יצרו" (חז"ל, אבות ד א)
מי לא רוצה להיות גיבור? הרי, שוטפים לנו את המוח מילדות שלשם שואפים,
בין אם גיבור על, גיבור האנושות או סתם אדם שמתעלה על עצמו.
בדיעבד אני יודעת שאני לא רציתי, תמיד חשבתי שזאת יותר מידי טרחה ללא תמורה.
כשהמילה "יצר" גרמה לי לחשוב על פירוש של תשוקות, מאווים ושלל תמונות גישמיות החל מסקס וכלה באוכל, לא היתה לי בעיה להיות גיבורה.
אבל היום אני מבינה אחרת.
היצר שלי... הנמסיס שלי, מעולם לא היה מאלה...
מעולם לא היתה לי בעיה להתגבר על הרצון לסקס (כן תתפלאו), לאוכל, לבזבזנות וכיוצ"ב.
אז מהו אותו יצר שלי? יצר שלו הייתי מצליחה לכבוש אותו, הייתי הופכת גיבורה?
פחד.
הפחד רדף אותי נואשות,
הפחד להרגיש, להיחשף, לתת את הלב כולו.
אני מניחה שלרובכם זה די ברור מאליו,
הרי, מי לא מפחד על הלב שלו, מי לא מנסה לבחון כל ביטס ובייטס לפני שהוא מוסר אותו למשמר.
אבל לי זה לא היה ברור מאליו, בעיני זאת היתה הדרך היחידה- תמיד. אני לא רציתי להיות גיבורה, רציתי להיות אזרחית מוגנת.
27 שנים לא התאהבתי ולא הרשתי לעצמי להתקרב לכך...
כל פרפר בבטן נורה למוות, כל מחשבה לבבית סולקה בזריזות, כל מחווה רומנטית נתקלה בציניות עזה (ומהצד שלי כלל לא התקיימה).
מערכות יחסים, קצרות או ארוכות, תמיד התסכמו ב"אהבתי, אבל לא התאהבתי", בטון גאה כמובן.
ויכוחים לתוך הלילה עם חברים על-כך שזה בולשיט בעיני לטעון שלא שולטים בהתאהבות, שעובדה שאני עושה זאת, שאם התאהבת באדם הלא נכון זאת רק אשמתך...
כן, התנשאות שכזאת,
גאווה שאני באמת יכולה על הרגש הזה, שמטמטם את כל העולם מאז תחילת האנושות.
ואז הם הגיעו,
אפילו לא אחד... אלא שניים...
גבר ואישה.
יפים, טובי לב, מעניינים, סקסיים, מתוקים, מצחיקים, שנונים, חכמים, שהאהבה שלהם אחד לשנייה ניכרת בכל מבט ובכל נשימה.
אבל זאת לא הפעם ראשונה שחוויתי ריגוש ופרפרים, חשק וגעגוע, כמיהה וטעם של עוד...
ואני הרי יודעת להחליט לעצמי עד כמה לרדת במורד המחילה הזאת, שליטה עצמית היא השריר הכי חזק שלי.
בעבר (כמובן שלא הפעם, אחרת איך הסיפור מעניין?) פשוט הייתי מתרחקת, פחות באה או נוגעת, מסיחה את דעתי ע"י נושאים ומחשבות אחרים, מאכילה את עצמי בתרחישים הכי גרועים כדי להיות "מוכנה"... עושה הכל! הכל כדי שהתחושות האלה יפוגו.
הם פשוט לא נתנו לי צ'אנס,
וללא מאמץ שאבו אותי יותר פנימה למעגל הקסמים הזה,
בכלל לא הספקתי לחשוב, הספקתי רק להרגיש,
וכשהתחילה המילה "אהבה" לעלות לחלל החדר, ידעתי שזה מאוחר מידי... שהתאהבתי בלי לשים לב.
אופס :)
לא אמיץ במיוחד נכון? די פאסיבי אפילו...
אז הנה החלק בו כבשתי את יצרי, פעם ראשונה בחיי- אני נשארתי.
נשארתי ונתתי לזה לשטוף אותי, לחדור אליי, להיכנס ולקחת את הלב שלי,
לעטוף אותו בשייכות ובאמון.
וזה מרגיש כ"כ טוב, וזה מרגיש כ"כ רע... בדיוק כמו בכל שיר או סרט קלישאה שאני חטאתי לרדת עליהם בגיחוך,
אז הנה יוונים... כנראה שלתיאורית ההיבריס שלכם יש בסיס.
למדוד מחוך מול חיילת מריירת, ללכת להזמין מנה כלבתית בארומה, לעשות לפ-דאנס לפני כל המועדון...
מסתבר שברגע שיש לך אומץ להתגבר על הפחד הכי גדול שלך, האחרים מתקטנים...
אז נכון שעוד אפשר להביך אותי, ודי בקלות,
ונכון שהם לא מפספסים הזדמנות לעשות את זה :-)
אבל אני לא צריכה להיות אמיצה בשביל הדברים האלה, אני רק צריכה אותם.
בכלל אני צריכה לאזור הרבה פחות אומץ בימים אלה,
כי זאת מערכת די יעילה... כל העסק הזה של אהבה וכאלה.
כמה שיותר אומץ אני משקיעה באהבה ובאמונה בהם,
ככה אני מקבלת חזרה (בין שאר הדברים) את היכולת להתעלות מעל כ"כ הרבה אתגרים אחרים, בד"סמים ויומיומיים...
וזאת פעם ראשונה שנאמר לי שאני בטח אפגע ועניתי ב"אם אפגע אני אחלים", פתאום לא מפחדת
כי כך או כך,
הפעם זה שווה את זה.
מה לעשות? קורה 3>
