"אדוני" ו"גברתי",
המילים האלה...
חושבת לעצמי כמה כבר יצא לי להשתמש בהן בחיי... ולא עולות הרבה דוגמאות (עד לאחרונה כמובן)
אולם זה לא תמיד תלוי קהילה, זה גם יכול להיות תלוי מקום (באנגליה, למשל, זה בטח נפוץ הרבה יותר...).
מאז שהגעתי לכלוב הפכו המילים הללו להיות הרבה יותר שגורות בחיי, וקיבלו משמעות הרבה יותר רחבה מנימוסים
ובכל זאת, לא ראיתי את עצמי אומרת אותן ומאמינה בהן...
בוודאי שלומר את המילים הללו כחלק מ"משחק" בדס"מי קסם לי, אבל אני יכולה להיות מעט עקשנית כלפי עצמי,
מבחינתי לא היתה סיבה להגיד את זה, אם אני לא מאמינה בזה.
את המילים הללו שמרתי בצד, רק למקרה שאדרש לומר אותן בסשן... אבל לא ביוזמתי שלי.
ולאט לאט, אני מוצאת את עצמי מתחברת אליהן יותר,
פחות אומרת אותן עם טון ציני או חיוך מובך בסוף ההגייה,
איפה בעצם טמון ההבדל?
רבים פה בוודאי יקפצו ויגידו "מצאת אדונים אמיתיים!" "זה כי את יותר מחוברת לסשן" "את גילית את השפחה-מתמסרת האמיתית שבך"
צר לי יקיריי, אבל אני חייבת לכתוב שלפחות עבורי ההבדל לא מגיע מהצד הבדס"מי.
אף פעם לא הייתי שייכת, אף פעם לא הייתה לי מסגרת קבועה...
לא מזמן, באחד התקפי הפקפקנות שלי, אחי אמר לי "וממתי את חיה במסגרות?"
וזה נכון, אני לא ממוסגרת במיוחד,
לא כי אני מנסה לחיות על הקצה, להיות מ-גניבה או מיוחדת (הרי כבר נכתב בבלוג זה כי אין דבר כזה מיוחדת 😉 ),
בואו נגיד שזה פשוט קרה ונחסוך את החפירות שהשאלה הזאת טומנת בחובה.
ופתאום יש לי מקום שכשאני מגיעה אליו, אני לא רוצה ללכת אחרי פרק זמן מסוים (אלא רק צריכה)
פתאום יש לי געגוע מתפרץ אחרי מספר שעות בצורה לא הגיונית
פתאום יש לי למי לפנות כשאני רוצה אוזנת קשבת ואהבה, ולא כי אני צריכה וכבר לא מסוגלת להחזיק את עצמי יותר
פתאום יש לי ידיעה שכשאני רחוקה באמת חושבים עלי
פתאום אני שייכת.
אומרים שחתולים לא שייכים לבעלים שלהם, אלא הבעלים שייכים לחתולים,
מעולם לא רציתי להיות שייכת, ולכן מעולם לא "לקחתי בעלות" על שום דבר ואף אחד...
להתמסר היה החלק הקל, המתמסרת (לפחות אני ככה) תמיד יכולה לעזוב ולהיעזב,
אבל אם אני לוקחת בעלות, ורואה משהו כשלי... פתאום נטישה היא לא כ"כ פשוטה.
אז כן,
יש לי אדון שהוא שלי
יש לי גברת שהיא שלי
שניהם שלי, שניהם הכי מדהימים בעולם, ולראשונה אני מבינה כמה מתוקה ומפחידה האהבה,
בעצם, לראשונה אני באמת מבינה שירים (סרטים דרמה-רומנטיים עדיין נשגבים מבינתי)
וכשאני מכירה בהם כאדוני וגברתי, לא רק אני שייכת להם,
הם שייכים לי...
אפילו לכתוב את המילים הללו מעביר בי צמרמורת לאורך הגב...
כי זה נעים ומבעת, לקחת ככה בעלות... מעניין אם זה ככה גם עבור חתולים?
רגע... האם זה הופך אותי לשולטת מלמטה? :P
