הסקרנות הזאת, שטבועה בי כ"כ חזק... היא מובילה את המחשבות בדרכים שונות ומשונות
ולפעמים, אני תוהה לעצמי, איך זה להיות מישהו אחר?
הזקן שתפס את המקום האחרון באוטובוס, הקבצן שישן שנת ישרים כשאני רק יוצאת מהמשרד,
הפקעצה שצועקת לטלפון מקושט בנצנצים ורודים, הילד בגן שמשחק בחול, הבוס שלי, הרופא נשים שלי...
אבל התהיה הכי גדולה היא על האנשים שקרובים אלי.
איך זה להיות אתם? האנשים שאני אוהבת,
מה אתם מרגישים פיזית או נפשית? איך עובר עליכם היום? איזה מחשבות עוברות לכם בראש כשמשעמם לכם או מצחיק לכם? במה אתם נזכרים כשאתם מתרפקים על נוסטלגיה?
אני חייבת להודות, שרב הזמן אני מצליחה לנחש באופן די קרוב למציאות, לדמות באופן די מזדהה, לפחות ממה שאתם משתפים.
ואז אני חושבת על שניכם, השניים שהפכו את חיי, השניים הכי משמעותיים בעולם,
אני לא יכולה לדמיין! כאן נעצר קו המחשבה.
באמת, איך זה מרגיש לתת לאדם אחר את החופש שלו?