אולי זו הצינית שבי, אולי האנטיסוציאלית, אולי קיטי המרירה שחשבה שזוגיות זו טרחה,
אבל כשלאורך השנים חלק נכבד מהחברים שלי השתנה עקב היותם בזוגיות- בד"כ הייתי מסיקה שהשינוי נעשה לרעה.
אם זה חבר שכולם סביבו התחילו לצקצק שהוא אף פעם לא בא/ לא זורם/ לא משחק איתם.
אם זו חברה שכל מה שעניין אותה זה החבר שלה ופתאום לא היו נושאי שיחה אחרים לדבר איתה עליהם.
בסופו של דבר, אלו היו דברים קטנים אבל מספיק מציקים כדי שאעקם את האף בקטע של "באמת? רק בגלל שיש להם מישהו/י עכשיו זה לא אומר שצריך להשתנות ככה?"
האמת? אני החזקתי בדעה שאסור לשנות כלום למען מערכת היחסים שלך.
מבחינתי זה היה מדרון חלקלק- היום אתה מוותר על הבושם שאתה אוהב ומחר את משנה את כל תכניות הקריירה שלך בשביל להישאר קרוב.
לא הייתה לי שום כוונה "ליפול" בטעויות האלה. הייתי עצמאית וגאה והחלטתי שאני ארד מהארץ לא משנה כמה אחבב את הבן זוג שלי.
אבל כל המגדל הזה הוקם על בסיס מאוד ספציפי- שלא הייתי מאוהבת מעולם וגם הנחתי שלא אתאהב.
כולנו יודעים מה קרה עם זה בסוף.
עכשיו, כמעט שנתיים וחצי אחורה, השתניתי והרבה.
השתניתי בדברים הקטנים ובדברים הגדולים ויותר מכל מה שראיתי אצל חברים, או לפחות ככה זה מרגיש.
ואם אני חושבת על זה בכובד ראש- זה הכל באשמת העוגיות!
זה התחיל מבחינה מינית כמובן, כי לא היו לי פרטנרים לבדס"מ לפני.
אז שיחדו אותי בעוגיות מושלגות ובפחזניות ומפה לשם- הסתשנו.
ואז התחלתי להיות פומבית- אני?! בחורה שמעולם לא לבשה ביקני לים מרוב שהיא מתביישת בגוף שלה!
פתאום אני עולה לבמות ומתרוצצת במסיבות חצי עירומה מול עשרות עיניים זרות (רק לכתוב את זה מרטיב ומסמיק אותי כאחד).
וכשרק הכרנו אני לא סבלתי שנוגעים בי יותר מידי חוץ מבזמן הסקס, אבל הם גרמו לי להתמכר לכרבולים, ליטופים, חיבוקים ארוכים.
ואז גיליתי את החדווה בלטפס-
שמעו מה אני כותבת לכם! אין דבר יותר כיפי מלשכב/ לשבת/ להתמקם על אדם אחר (או שניים) בזמן שהוא יושב/ שוכב/ משחק במחשב.
מפה לשם, זכיתי לכינוי חתול והתנו אותי ליילל כשאני נבהלת/ חוטפת מכה.
אני חושבת שהיו מעורבת בזה מתישהו חיתוכיות קרמל מלוח.
בהתחלה חשבתי שהם חמודים עם כל המוצ'י-פוצ'י שלהם, שאומנם אני ממש נגד שמופינס אבל עליהם זה יושב טוב.
ואז גיליתי שגם אני מתחילה לדבר "חמוד" פה ושם, או לבכות בסקס, או להסתמס על כמה שאני אוהבת אותם ככה סתם באמצע היום.
נפלתי חזק בשמופי, כל הבלוג שלי הוא שמופי אחד גדול.
וזו בכלל לא אשמתי, זה הכל העוגיות שוקולד-צ'יפס עם מילוי נוטלה!!!
אבל לא רק זה, זה שינה בכלל את השקפתי לשמופינס באשר הוא, ואת זה הבנתי אתמול-
הנה אנחנו, משפחה קיטיז בשולחן שישי, כולם צוחקים על אחותי והחבר החדש שלה ועל זה שהם מתנחמדים כל הזמן, הוא מביא לה פרחים, היא מחכה בקוצר רוח לשעת ת"ש שלו כדי להסתמס איתו... ורק אני לא צוחקת עליהם.
רק אני יושבת שם ואומרת "אווווההההוווו"... כאילו WTF??
למדתי להינות מזמן פנוי ולשאוף שיהיה לי כמה שיותר ממנו.
בעוד שחלומי הגדול היה קריירה יוקרתית, חיים בחו"ל ומימוש כל פוטנציאל הוורקוהוליות שלי,
הם עזרו לי לגלות שזה לא מה שיעשה אותי מאושרת.
עכשיו שיש לי אותם, ואת הסינבאנס המהממים של לוטוס, מחכים לי בשובי- הבנתי עד כמה אני רוצה לחזור הביתה בסוף היום.
שיניתי את המסלול שלי, שיניתי את הגישה שלי והיום אני יכולה לומר בגאווה שאני השילוב המוזר ביקום- וורקוהולית לחוצה בית :)
קיצר לפעמים זה מכה בי עד כמה השתניתי, בדברים הקטנים של המיאו והגדולים של הלב שהתרחב.
אההה... וגם בהיכרות שלי עם עולם המתוקים (ושל מאכלים ומסעדות אחרים ורבים כמובן- אבל זה כבר לסיפור אחר).
תודה אהובים שלי 3>
[איפה, איפה, איפה העוגיה?]
*קופיאלה- תודה שהכרת לי את השיר הנפלא הזה :)
