מכירים את התחושה הזו שהחיים שלכם הם בעצם טיוטה לעתיד לבוא?
ככה לפחות התייחסתי ל-27 שנים הראשונות של חיי.
כשאני אסיים את התיכון...
כשיהיה לי חבר...
כשאני אסיים את הצבא...
כשאני אסיים את התואר...
כשאני ארד מהארץ...
"כש..." שלט בחיי. הכל היה זמני, הכל היה הכנת תשתית לבאות. בקיצור- לא כיף.
כבר כמעט שנתיים וחצי שאני משמיעה מנגינה אחרת, שאני כותבת אחרת ומחייכת אחרת.
אבל אני בן אדם קצת רגשני וקורה שאני נשטפת מחדש בכל מיני תחושות שאמורות להיות כבר מצב קבוע בחיי.
או שלא, או שאולי פשוט לא בא לי לקחת דברים כברורים מאליהם.
החודש האחרון... החודש האחרון היה מלא מאורעות, רגשות ומשמעויות.
דברים שקטנים מבחוץ וגדולים בתוך הלב שלי.
בעיקר דברים שגרמו לי להרגיש שאני כבר מזמן לא חיה כטיוטה, שקיטי הזו כבר נכתבת בדיו ולא בעיפרון.
אז הפכתי בת 30, שזה אירוע מוזר. הדואליות בגיל הזה יוצרת שוק קטן למערכת-
מצד אחד, אתה לא באמת זקן. האמת שכל הסביבה שלי (שיותר מבוגרת ממני) די גיחכה על החרדות שלי מהשינוי.
מצד שני, זה פאקינג 30. ביסודי חשבת שזה הגיל הכי "של גדולים" שיש. מכאן, אין יותר משחקים, מעכשיו "זה רציני".
ואז, בשבוע שעבר, ליוויתי את אחותי לתל השומר.
דמעות בעיניה ולחץ בכל הגוף מזכירים לי כמה המעמד הזה מהמם אותך באותו רגע.
פתאום אתה, בן 18 ועל מדים, מרגיש שאין יותר משחקים, מעכשיו זה רציני ושלא יהיה לך יותר כיף לעולם.
ככה לפחות אחותי דאגה להגיד שוב ושוב כל החודש האחרון בעוד בני זוגי ואני היינו מסתלבטים עליה באהבה.
ואז... מישהי שאלה אותי כמה זמן אני מחכה לאוטובוס. מחמאה אני מניחה.
מבחוץ אני נראת מתגייסת טרייה, מבפנים- אני בת 8 כנראה (לראיה- אתמול בלילה חלמתי על נצנצים ובריכת גלים).
בין לבין התארחנו לארוחת יומולדת אצל ההורים שלי, פעם ראשונה בהרכב מלא.
אז עכשיו פתאום מכירים בנו גם במשפחה שלי, המהמורה האחרונה הלכה חלפה לה וכולם מבינים שזה לא רק משחק, שזה באמת רציני.
והנה, לפני כמה ימים פגשתי חברה ממקום העבודה שעזבתי בבושת פנים. כי לא עמדתי בלחץ. כי לא הפסקתי לבכות. כי היה לי משהו שווה בבית שלא רציתי להפסיד יותר.
מסתבר שאחרי שעזבתי קיבלתי מחמאות מהצוות, שהאדם שהכי מירר את חיי קיבל סרטן (דווקא לא שמחתי לאיד, הוא צעיר ממש וזה די טרגי), שהבחורה שהייתה איתי במחלקה המשיכה עוד שנה וברחה כל עוד נפשה בה, שהבחורה שהכי אהבתי לעבוד מולה עזבה כמה חודשים אחרי ושהבחור שעבד איתי חודש והספקתי לפתח כלפיו שנאה עזה, פוטר קצת אחרי שעזבתי.
בסופו של דבר, המקום הזה לא השאיר בי משקעים. על אף שהוא גרם לי להרגיש שאני בכלל לא מתאימה למקצוע, מצאתי את הפינה שלי.
למרות שהוא אחד מהמוצלחים בארץ, הוא לא באמת מצליח לשמר עובדים לטווח הארוך ואני- אני דווקא בחרתי במכוון בדיוק את המקום בו אני רוצה להיות. המקום ההוא היה רציני מידי, אני דווקא מצאתי מקום בו אפשר גם לשחק מידי פעם :)
אז מה השורה התחתונה פה בעצם? שאני מאושרת? שטוב לי? שמצאתי את מקומי בעולם הזה?
אין לי מושג.
בעיקר שזאלו ולוטוס לימדו אותי שאפשר גם לשחק, לצבוע עם כל פלטת הצבעים ולא לפחד לצאת מהקווים.
לא צריך טיוטה. אנחנו מקבלים רק דף אחד אז עדיף להשתולל איתו.
אני לא צריכה חיים מושלמים, אני רוצה חיים מאושרים.
כנראה שהפכתי עמוקה עם הזקנה, או שזו העמסת הסוכר מכל עוגות היומולדת שקיבלתי (היו חמש!)
מי בא לשחק איתנו אצל אלכסיי בשבוע הבא?
