תמיד רדפתי אחרי קשיים, חשבתי שלאתגר את עצמי זו הדרך לאושר.
שאם אשיג מה שלא האמנתי שאוכל- אז יקרה משהו בתוכי ואהיה מסופקת סוף סוף.
מאז שהכרתי אותם אני כבר לא מחפשת אתגרים בחיים, אבל הם דואגים לאתגר אותי... בדרכים הכי מטופשות שרק ניתן.
למשל, סיפור שהיה כך היה-
אנחנו משתעשעים במיטה, מנסים למצוא דרכים להתחמם מפני הקור החודר ואז הוא אומר לי לרקוד להם...
"אבל אין מוזיקה" אני, שלעולם לא אלמד, מרימה להנחתה.
והוא, ששמח על הכישרון הזה שלי נענה ברצון "אז תנבחי לך מנגינה".
"הא?" עניתי המומה שכמותי, לא נבחתי כבר שנים, ומאיפה זה צץ פתאום?
הרי לפני רגע היה מזמוז ונילי, איך הם מעזים לקחת את זה למקומות של בדס"מ בלי הכנה? (על אף שזה מה שקורה בד"כ)
בעודי עם פה פעור, הוא מוסיף שהנביחות צריכות לנגן לנו את ה"לגונה שקר כלשהו".
"את מה??" אני, שעדיין לא מבינה את הסיטואציה שנקלעתי אליה, מנסה לפחות להבין את פיסת המידע הזו.
הוא מזמזם לי מנגינה מוכרת אשר סביר להניח שאיש מעולם לא היה חושב לדרוש ממישהי לנבוח אותה (ככל שיש מנגינות יותר הולמות לנבוח ולרקוד לצלילן).
מנגינה כזו שאני רגילה יותר להיחשף אליה בסרטוני לוני טונס מאשר בסשן או ריקוד עירום.
אחרי מספר שניות בהן אביע את מורת רוחי, אקום ואבכה על הקור.
אבל להם יש סבלנות ללא גבול, הם משום מה יודעים שלא משנה כמה מה שביקשו מנותק ומגוחך, הסאבית-בלאי שלהם תצליח לעשות אותו מבדר.
בסופו של דבר, אחרי הרבה צחקוקים עצבניים, אדפוק את ההופעה המשעשעת ביותר שאוכל להפיק מהמצב הזה... אפילו כמעט ואגרום ללוטוס לדמוע מרב צחוק.
ועכשיו- יאמרו לי- עכשיו תרקדי לנו את השיר שלנו.
אותו שיר שכנראה בכל פעם שאשמע אותו אסמיק במבוכה.
את הריקוד אני מסיימת בעודי עולה על ארבע על המיטה ונעה לכיוונם.
הוא מסיר את השמיכה מעליו ומראה לי כמה גיריתי אותו והיא נותנת בי את מבט הערפד הצמא שלה. ואני בוערת מחום.
אחרי שנסיים מסופקים, נקום משינה פוסט-אורגזמות מעלפת ונאכל (כמובן), אשב לי בחדר העבודה מחויכת ואזכר כיצד לפני שבוע לוטוס אמרה לי שאני כל הזמן גורמת לה לרצות להתעלל בי, שככל שעובר הזמן ככה היא רוצה יותר לטרוף אותי.
ואז אזכר במבט הערפדי הזה שלה, כשהעיניים מתכהות ואני ממש יכולה לדמיין סביבן מעט עיטורי ורידים, ממש כמו בסרטים. איך זה שיחד עם המבט הזה תמיד נדמה שהשפתיים המלאות האלה שלה הופכות יותר אדומות?
בעבר, לפני שהכרתי אותם, הייתי רודפת מורכבות ואינטריגות. חיפשתי רק אתגרים ולהעמיס בקשיים את עצמי ואת הסביבה והייתי נעלבת אם מישהו היה מעז לרמוז שאני לא עמוקה, מיוחדת או מעניינת.
והנה אני מעבירה ימים שלמים קורנת מאושר כי מישהו האכיל אותי, זיין אותי ואח"כ ישנתי.
וכשזאלו צוחק עלי על זה ואומר בחיבה "את פשוט A simple being" אני חשה שלמה ומסופקת וכן... גם קצת רטובה.
אז אני יכולה להעיד- כה פשוט הוא האושר וכה פשוטה המאושרת.
