אצלנו, כמו אצל כולם, התזמון הקורונאי הגיע בצורה הכי מרפית שרק אפשר לבקש.
בניגוד לאופי שלי אני מוצאת את עצמי זאת שמעודדת אנשים בשבועות האחרונים.
ואז אתמול אני נגררת למטה. מוצאת סיבות (לגיטימיות יותר ולגיטימיות פחות) להילחץ.
לוטוס, האופטימית שבינינו, מנסה להרגיע אותי עד שהיא מאבדת סבלנות.
זאלו מנסה להסביר לי שהוא חשב על חלק מזה כבר קודם.
בחוץ אווירה כאילו סוף העולם.
ובאסה.
ואז אני אומרת לעצמי שבסופו של דבר יש לנו את האחד, השנייה והשלישית. כולנו ביחד וכולנו בריאים - אני לא באמת צריכה יותר מזה.
אני זוכה להיות מבודדת עם שני האנשים שאני הכי אוהבת בעולם ואין ספק שהבית שלנו הוא אחד המקומות שהכי כיף לנו להיות בהם.
אני מספרת את זה לזאלו ותוהה אם הוא יצחק על מנטרת ה"הכי חשוב שיש אהבה" החדשה שלי אבל הוא רק מביט בי במבט מוקסם ואומר שזה נכון.
אני יושבת על רצפת המקלחת ושרה לו בזמן שהוא מתקלח (לא מבחירה כמובן).
מידי פעם אני נזכרת בשיחה שהייתה לי עם לוטוס לפני כל הטירוף כשהיא אמרה שאם נמות מקורונה יהיה פדיחות עם מה שימצאו בארונות שלנו - ואמרתי לה שאני שמחה שאני בן אדם שחי עם דברים מביכים בארון לעומת מישהו משעמם שאין מה למצוא אצלו.
עכשיו אני מבינה למה חשוב שתהיה לך אהבה שלא תלויה בדבר - החיים שלנו טובים. גם עכשיו.
זה בכלל לא תלוי בטיסות לחו"ל או בעושר כלכלי.
יש לנו אהבה והיא כבר מנצחת (שלא לדבר על כל האוכל השווה שיתבשל ויאפה אצלנו :)).
