ההמולה בבית הקפה הייתה כמעט מרגיעה, ניגוד מוחלט למתח שרחש מתחת לשולחן שלנו. ישבתי מולו, פני חתומות לכאורה, אך דמיון רטוב רץ במוחי. הוא, אדוני, לגם בשקט מהקפוצ'ינו שלו, מבט חטוף בעיניו העביר את הפקודה. ידעתי מה עומד לקרות,
וגל של צמרמורת מתוקה חלף בי. הרגשתי את אצבעותיו משחקות מתחת לשולחן, מתקרבות לאט לאט אל בין רגליי, עולות במעלה ירכי. נשימתי נעשתה כבדה יותר, ואני נלחמתי כדי לשמור על קור רוח תחת מבטי העוברים ושבים.
ואז זה קרה. מגע עדין, מחשמל, של אצבע אחת חודרת אליי, ומיד אחריה אצבע שנייה. הוא שיחק עם הקצב, בוחן את תגובותיי, וכל תנועה קלה שלי שלחה גלים של עונג צורב. הרטיבות ביני לבין כיסא בית הקפה הלכה וגברה, חמה ולוהטת, כמעט בלתי נשלטת. הוא לחש מילה אחת, "שלי," ורק אני שמעתי. זה היה כל מה שהייתי צריכה לשמוע. ידעתי שאני שלו, לגמרי שלו, בלב ההמולה, והדבר מילא אותי בתאווה עזה.