התרעה הראשונה הופיעה על מסך הטלפון, עם רעש חרישי המבשר שתיכף יגיעו אזעקות ונצטרך לרדת למקלט. האוויר נדמה, והמתח תפס את מקומה של השגרה. הסתכלתי עליה, עיניה שחורות, גופה רועד, לא מפחד, אלא מציפייה גועשת שמשכה אותי פנימה. ניגשתי אליה בחיפזון. "יש לי משהו קטן בשבילך, ליתר ביטחון," לחשתי, והגשתי לה ביצת רטט אלחוטית חלקה וקטנה. "תכניסי אותה עכשיו. אני רוצה שתהי מוכנה." היא הבינה מיד, והחליקה אותה פנימה בתנועה מהירה, ידיה רועדות מעט.
כמה דקות לאחר מכן, האזעקה אכן הופעלה, קולה המצמרר מילא את הדירה. ירדנו למקלט, קירות הבטון המחוספסים קיבלו את פנינו. האוויר הדחוס, הטעון במתח, הפך לפתע לבמה מושלמת. היא – היא עמדה מולי, עיניה שחרות מבוהלות, גופה רועד, לא מפחד, אלא מציפייה גועשת שמשכה אותי פנימה. ידעתי את הריקוד הזה. כל תא בגופה צמא היה לפקודה, לבעלות, לשליטה מוחלטת שתציף אותה.
"את רועדת," אמרתי, קולי נמוך, משתקף מהקירות הקרים. לא שאלה, קביעה. ניגשתי אליה, צעדיי מדודים על הרצפה החשופה. היד שלי מצאה את לחיה, קרירה, כמעט כמו הבטון סביבנו. "תני לי את הפחד שלך," לחשתי, ובאותו רגע לחצתי על השלט הנסתר בידי, מפעיל את ביצת הרטט. הרגשתי את נשימתה נעתקת, את גופה מתחמם תחת מגע אצבעותיי. היא הייתה כבר רטובה, חמה ודביקה, ואני ידעתי שזהו רק הקדימון למה שאבנה בה.
"תסתכלי עליי," פקדתי, ומבטי ננעל בשלה. היא הרימה את ראשה, עיניה בוהקות בתערובת לוהטת של יראה ותשוקה בלתי ניתנת לריסון. חיוך קטן, מלא סיפוק ובעלות, נמתח על שפתיי. ידעתי שהיא שלי. לגמרי שלי. בין קירות הבטון האלו, הרחק מהעולם שבחוץ, היא הייתה החפץ היקר מכל, ורק לי הייתה הזכות לגעת, לשלוט, ולמלא אותה בתחושות שיגרמו לה להתפתל בעונג חסר מעצורים.