החושך באולם הקולנוע היה סמיך וכבד. על המסך הענק התחלפו סצנות פעולה רועשות, הפסקול הרעיד את הכיסאות, אבל שום דבר מזה לא חדר אל הבועה שיצרנו. היא ישבה לצידי, זקופה מדי, נוקשה מדי. ידיה נאחזו במשענות הידיים עד שפרקי אצבעותיה הלבינו.
היא לא הצליחה להתרכז בסרט, וזו בדיוק הייתה המטרה.
עמוק בתוכה שכנה ביצת רטט אלחוטית, סוד קטן ורוחש שרק שנינו ידענו עליו מוקפים במאות אנשים זרים. השלט הקטן והחלק נח בתוך כף ידי, מוסתר בכיס הז'קט שלי. באצבע איטית, כמעט אדישה, לחצתי על הכפתור והעליתי את העוצמה.
ראיתי את הכתפיים שלה קופצות. היא שאפה אוויר בחדות, שואבת את שפתה התחתונה פנימה כדי לכלוא את הגניחה שעמדה לפרוץ ממנה. בסביבה ציבורית כל כך, חסרת אונים לחלוטין מול הפקודות האילמות של האצבע שלי, היא הייתה נתונה לחסדיי. רכנתי לעברה, שפתיי מרפרפות על תנוך אוזנה. "את מרגישה איך כולם מסביב עיוורים למה שקורה לך?" לחשתי, קולי נמוך ורוגע בניגוד מוחלט לסערה שהשתוללה בגופה. "תישארי שקטה. אל תזוזי. תני לזה לשרוף אותך מבפנים."
שיחקתי איתה במשך שעה ארוכה. מעלה את התדר לפעימות פראיות שגרמו לירכיים שלה לרעוד, ואז מכבה אותו בפתאומיות, משאיר אותה תלויה באוויר, צמאה לעוד, מתחננת במבטה שאמשיך. כשהסרט הסתיים והאורות נדלקו, היא בקושי הצליחה לעמוד על רגליה. העיניים שלה היו מעורפלות, הלחיים סמוקות. היא הייתה מוכנה.
הנסיעה לדירה הייתה שקטה. היא ידעה שהקולנוע היה רק משחק מקדים.
כשהדלת נסגרה מאחורינו, האור העמום של החדר האחורי קידם את פנינו. במרכז החדר, תחת אלומה של אור ממוקד, עמד הכיסא הגניקולוגי. הוא היה מרופד בעור שחור וקר, משדר סמכות רפואית, קלינית, חסרת רחמים. שתי רגליות מתכת בהקו בשני צדדיו, ממתינות. לצידו עמד ארון זכוכית מואר, ובתוכו מסודר בקפידה ארסנל של צעצועים – עור, סיליקון, מתכת. כל אחד מהם הבטחה לעונג ולמשמעת.
"תורידי את השמלה," פקדתי, נעמד מול הארון ובוחן את האפשרויות. "ותעלי על הכיסא."
שמעתי את הרחש העדין של הבד נופל על הרצפה. כשהסתובבתי אליה, היא כבר שכבה שם. העור שלה נגע בריפוד הקר, רגליה פשוקות ומונחות בתוך האוכפים, חושפות אותה לחלוטין למבט שלי. אין מסתור. אין לאן לברוח. זו הייתה פגיעות בצורתה הגולמית והטהורה ביותר.
ניגשתי אליה. הרטט הפנימי מביצת הרטט עדיין פעם בתוכה על תדר נמוך, משאיר אותה רגישה לכל תנועה, לכל שינוי באוויר. העברתי אצבע אחת, קרה ומחושבת, לאורך הבטן המתוחה שלה. הגוף שלה התקשת לקראתי.
"בסרט היית צריכה לשתוק כדי שאף אחד לא ישמע," אמרתי, והוצאתי צעצוע חדש, חלק ומאיים, מתוך הארון. נעמדתי בין רגליה הפשוקות, תופס את המבט שלה ונועל אותו בשלי. "כאן, על הכיסא הזה, אני רוצה לשמוע בדיוק כמה את שייכת לי.