הקליק של המנעול הדהד בדירה השקטה. בחוץ, בקניון, היא שיחקה את התפקיד המושלם – יפה, מנומסת, שומרת על פנים חתומות בזמן שהאפליקציה בטלפון שלי הרעידה אותה מבפנים עד טירוף. אבל עכשיו, כשהדלת נסגרה מאחורינו, הווילון ירד. החמצן בחדר השתנה.
היא עמדה במרכז הסלון, תיק הצד שלה עדיין תלוי על כתפה, מחכה לפקודה.
"תורידי הכל," אמרתי, משליך את המפתחות על השולחן. "כאן ועכשיו."
היא השילה את השמלה ואת העקבים, עד שנותרה עומדת חשופה לחלוטין באמצע הסלון, כשרק ביצת הרטט שפועמת בתוכה ממשיכה לזמזם חרישית, מזכירה לה שהמשחק לא נגמר, אלא רק החליף זירה.
"לאן עכשיו, אדוני?" היא לחשה, קולה צרוד. הצבעתי לעבר הדלת הפתוחה בסוף המסדרון. "לכיסא."
הלכתי בעקבותיה אל החדר המואר באור עמום וממוקד. במרכזו ניצב הכיסא הגניקולוגי, שחור, קליני, חסר רחמים. שתי רגליות המתכת בהקו באור החלש. מולו עמד ארון הזכוכית שלי, מציג לראווה מגוון אביזרים וצעצועים – ארסנל שלם שנועד לפרוט לה על כל עצב.
היא טיפסה על הכיסא. העור השחור והקר פגש את עורה הלוהט. צפיתי בה ממקמת את רגליה בתוך האוכפים, מפסקת אותן בהכנעה מוחלטת. זה הרגע האהוב עליי. אין לה לאן לברוח. אין מה להסתיר. על הכיסא הזה, הפגיעות שלה היא אמנות.
בלי לומר מילה, עטפתי את פרקי ידיה באזיקי עור רכים וקשרתי אותם למשענות הכיסא. היא מתחה את זרועותיה, בוחנת את הגבולות, ומבינה שהיא מרותקת לגמרי. לאחר מכן, העברתי כיסוי עיניים ממשי שחור על פניה וקשרתי אותו מאחורי ראשה. עכשיו היא הייתה לא רק מרותקת ופשוקה, אלא גם עיוורת לחלוטין.
שלפתי את פלאג השחור והחדרתי אותו פנימה באטיות. היא נאנחה עמוקות, מתמלאת בתחושת כובד שהצטרפה לרטט הקל של הביצה שכבר שכנה בתוכה. היא הייתה מלאה, אבל זה לא היה מספיק. רציתי לקחת אותה מעבר לקצה.
נעמדתי בינה לבין הכיסא. העברתי את אצבעותיי באטיות מייסרת על פני העור הרגיש והרטוב ביותר שלה. היא רעדה מכל מגע, מתפתלת כנגד האזיקים, מנסה להתרומם אל תוך היד שלי, אבל נתתי לה רק רפרוף קל, טיור של האצבעות שמשאיר אותה צמאה ונואשת לעוד.
"בחוץ היית צריכה לשתוק," אמרתי, קולי נמוך וחותך את השקט של החדר, בזמן שהיד הפנויה שלי הוציאה מארון הזכוכית ויברטור עוצמתי. "כאן, כשאת עיוורת וקשורה, אני קובע מתי מותר לך להשתגע."
הצמדתי את ראש הוויברטור הרוטט בדיוק אל הדגדגן שלה. הזרם החיצוני, החד והמדויק, התנגש בעוצמה עם הזמזום העמוק של הביצה שבתוכה. היא פלטה זעקה קרועה, קשתה את גבה עד שהתנתקה מהמושב הקר.
התחלתי לשחק איתה, שולט בכל נשימה שלה. רגע אחד הצמדתי את הוויברטור בעוצמה מלאה, מביא אותה מרחק נגיעה מהשיא, וברגע הבא הרחקתי אותו בפתאומיות, מחליף אותו בשתי אצבעות חזקות שקיבעו אותה במקום ומנעו ממנה את הפורקן שכל כך התחננה אליו. הניגוד הזה – בין עומס חושי מטורף לחסך פתאומי – שבר אותה לחלוטין.
היא קראה בשמי, דמעות של תסכול ועונג זלגו מתחת לכיסוי העיניים. היא נאבקה באזיקים רק כדי להרגיש אותי יותר. נתתי לה לבעור על הכיסא הזה במשך דקות ארוכות, מביא אותה לקצה שוב ושוב, עד שהיא הייתה חסרת נשימה, רועדת ומכוסה בזיעה דקה. רק אז, כשהיא הייתה רכה ומוכנה לחלוטין, שחררתי את האזיקים.
אספתי אותה לזרועותיי. היא הייתה כנועה כפי שרק אישה שהתפרקה לחלוטין יכולה להיות. נשאתי אותה אל חדר השינה והנחתי אותה על הסדינים הרכים של המיטה הגדולה.