הדלת של הרכב נטרקה והקליק של הנעילה המרכזית הדהד בחלל הקטן. המנוע של רכב היוקרה נדלק בגרגור חרישי. היא ישבה לצידי במושב העור, לבושה במעיל אלגנטי שמתחתיו, כך ידעתי, אין שום דבר מלבד טיפה של בושם וביצת רטט קטנה שממתינה לפקודה.
"לאן נוסעים?" היא שאלה. היא ניסתה לשמור על טון יציב, אבל האצבעות שלה שיחקו בעצבנות עם רצועת התיק.
לא עניתי. במקום זה, פתחתי את תא הכפפות והוצאתי משם כיסוי עיניים שחור ואטום לחלוטין, יחד עם זוג אזיקוני משי רכים. זרקתי אותם לחיקה.
"תלבשי את זה," אמרתי, מעביר את הרכב להילוך. "ואחר כך, תגישי לי את הידיים שלך."
היא בלעה רוק, אבל לא היססה. תוך שניות, העולם שלה הוחשך. קשרתי את פרקי ידיה יחד, מניח אותם בעדינות בחיקה. עכשיו, בתוך הבועה הסגורה של הרכב, כשהיא עיוורת ומוגבלת בתנועה, איבוד השליטה שלה היה שלם. התחלתי לנסוע.
התחושה של אובדן ההתמצאות עשתה את שלה. כל פנייה, כל האצה או בלימה קלה, גרמו לה להישען עליי יותר, לחפש עוגן. אבל העוגן היחיד שהענקתי לה היה השלט הקטן שהחזקתי ביד ימין.
בעוד היד השמאלית שלי מנווטת את ההגה ברוגע על הכביש החשוך, האגודל הימני שלי התחיל את המשחק. החלקתי את עוצמת הרטט כלפי מעלה.
היא פלטה אנחה חנוקה וקשתה את גבה אל מושב העור. התנודות העמוקות של הצעצוע התמזגו עם הוויברציה של הכביש ושאגת המנוע. בלי חוש הראייה, ובלי היכולת לשלוח יד ולגעת בעצמה, כל תחושה הוכפלה פי עשרה.
"אדוני..." היא לחשה, מתפתלת קלות במושבה. רגליה התחככו זו בזו בחוסר אונים.
"ששש," הסיתי אותה, מעביר את האצבע ברכות על הירך החשופה שלה, מלטף את העור שמתחת למעיל. "אנחנו רק בהתחלה. יש לנו עוד שעה נסיעה, ואני מתכוון לוודא שתהיי על סף טירוף כשנגיע."
המשכתי לשחק איתה לאורך קילומטרים. מעלה את הרטט לגלים שמאלצים אותה לנשוך את שפתיה כדי לא לצעוק, ומוריד אותו בבת אחת לשקט מתוח שמשאיר אותה מתחננת לעוד. היא לא ידעה מתי הרמזור אדום, מתי עוברת מכונית אחרת, ומתי אנחנו לבד לחלוטין בכביש – היא ידעה רק את הקצב שהכתבתי לה.
כשהרכב נעצר לבסוף, דוממתי את המנוע, אבל השארתי את הצעצוע שלה על העוצמה הגבוהה ביותר.
שמעתי את הנשימות הקצרות והנואשות שלה בחשכה. פתחתי את הדלת שלי, יצאתי החוצה, וטרקתי אותה. השארתי אותה שם. לבד, עיוורת, קשורה, ורועדת בתוך רכב נעול, בזמן שאני עומד בחוץ וצופה בה דרך השמשה, נותן לציפייה ולמתח לשרוף אותה עד תום לפני שאפתח את הדלת שלה ואקח אותה פנימה.
השארתי אותה ברכב מספיק זמן כדי שהדמיון שלה יעבוד שעות נוספות. נתתי למתח לבשל אותה. כשהיא שמעה סוף סוף את ידית הדלת נפתחת, משב של אוויר לילה קר ופריך חדר אל הבועה המחוממת של הרכב.
"צאי החוצה," פקדתי, מושיט לה יד.
היא גיששה באפלה, ידיה עדיין קשורות ברכות בחיקה. האבנים הקטנות חרקו תחת נעלי העקב שלה. היא לא שמעה מכוניות, לא קולות של עיר. רק את שריקת הרוח בעצים ואת הזמזום המטורף שבתוכה, שהמשיך להרעיד את גופה ללא רחמים.
"איפה אנחנו?" היא העזה ללחוש, נשענת עליי לחלוטין, חסרת אונים מול המרחב הלא מוכר.
"במקום שבו אף אחד לא ישמע אותך," עניתי בקול נמוך, מוביל אותה במעלה מדרגות עץ כבדות.
הכנסתי את המפתח, ודלת העץ נפתחה. משכתי אותה פנימה וטרקתי את הדלת מאחורינו. הקליק של המנעול נעל אותנו בתוך חלל חמים. ריח של עץ ואש בוערת בקמין עטף אותה, אבל אני ידעתי שהאש האמיתית בוערת אצלה בפנים.
עצרתי אותה במרכז החדר. נעמדתי מאחוריה, והחלקתי את הרוכסן של המעיל האלגנטי שלה למטה. הוא נפל אל רצפת העץ ברחש כבד. כמו שידעתי, היא לא לבשה מתחתיו דבר. רק היא, כיסוי העיניים, אזיקי המשי, והצעצוע שלי שפעם בתוכה.
העור שלה הצטמרר – לא מהקור, אלא מהחשיפה המוחלטת.
ניגשתי לעמוד מולה. "על הברכיים," אמרתי.
היא לא היססה לשנייה. היא צנחה על השטיח הרך שמול הקמין. הושטתי יד והסרתי את כיסוי העיניים. היא מצמצה מול האור החם של האש. העיניים שלה חיפשו את פניי, מורעבות, מתחננות. החדר היה מרווח, בנוי מקורות עץ גסות, מוקף חלונות גדולים שהשקיפו אל יער חשוך לחלוטין. לא היו עוברי אורח. לא היו גבולות.
שלפתי את הטלפון שלי וכיביתי את הרטט בבת אחת. הדממה הפתאומית הכתה בה חזק יותר מכל זרם, משאירה אותה תלויה באוויר, על סף תהום של תסכול מענג.
"הבאת אותי עד לפה," אמרתי, מעביר את גב ידי על לחייה הסמוקה. היא התנשמה בכבדות מול האש, נשענת לתוך המגע שלי. "רק כדי שתביני שמרגע שהדלת הזו ננעלה, את כבר לא צריכה להתאפק. ברכב שתקת כי לא הייתה לך ברירה. אבל הלילה, בתוך השקט הזה, אני מתכוון לבדוק כמה חזק את באמת יכולה לבקש את מה שמגיע לך."
עיניה התרחבו כשהלכתי לעבר תיק הנסיעות שהבאתי מראש. כשפתחתי אותו, צליל מתכתי קל של שרשראות וצעצועים נשמע בחדר, והבנתי מהמבט שלה שהיא הבינה בדיוק – הלילה הזה רק מתחיל.
הצליל המתכתי מתוך תיק הנסיעות ניסר את השקט של הצימר. היא עדיין כרעה על השטיח מול הקמין, גופה העירום מואר באור הכתום והמרצד של האש, מחכה. הציפייה מתחה את השרירים שלה עד קצה גבול היכולת.
הוצאתי מתוך התיק זוג אזיקי עור עבים, מחוברים לשרשרת מתכת קצרה וכבדה.
"קומי," אמרתי, והצבעתי אל עבר מיטת העץ המסיבית שניצבה במרכז החדר, עמודיה עבים ומוצקים. "תעמדי מולה. הפנים אל המזרן."
היא קמה בציות מוחלט, צועדת יחפה על רצפת העץ. היא נשענה קדימה, מניחה את משקלה על המיטה, מקשתת את גבה באופן טבעי שמסר את כולה אליי. ניגשתי אליה מאחור. עטפתי את פרקי ידיה בעור השחור, מהדק את הרצועות, ונועל את השרשרת סביב עמוד העץ הכבד של המיטה.
היא משכה קלות את ידיה, בוחנת את הכבילה. היא הייתה מרותקת, חשופה לחלוטין מול המבט שלי מאחור, כשחום האש מלטף את צדה האחד, והאוויר הקריר של החדר צורב את צדה השני.
"כל הערב דרשתי ממך לשתוק," אמרתי, מתקרב אליה עד שהחזה שלי כמעט נגע בגבה הרוטט. העברתי את אצבעותיי לאורך עמוד השדרה שלה, מרגיש איך היא עוצרת את נשימתה. "בקולנוע, במסעדה, ברכב. בלעת כל גניחה וכל רעידה כי ידעת שמישהו עלול לשמוע."
הנחתי את שפתיי על העורף שלה, נושק לעור החם, ואז נושך קלות. היא פלטה אנחה קטועה.
"אבל תסתכלי החוצה," לחשתי, מצביע לעבר חלון הזכוכית הגדול שהשקיף אל החשכה המוחלטת של היער. "אין שם אף אחד. רק עצים וחושך. הלילה, אני רוצה לשמוע הכל. כל אנחה, כל תחינה, כל צעקה ששמרת בבטן."
היא הנהנה, נשימותיה הופכות כבדות ומהירות יותר.
שלפתי מתוך התיק שוט עדין. לא מיהרתי. העברתי את קצה העור הקר על הירכיים שלה, משרטט מעגלים מייסרים, עולה למעלה ויורד חזרה. העור שלה הצטמרר, רגיש בצורה קיצונית אחרי השעות הארוכות של הרטט הפנימי שכבר פסק. היא הייתה רעבה למגע, נואשת לפורקן, אבל אני שלטתי בקצב.
הצמדתי אליה את הוויברטור החיצוני העוצמתי, זה שחיכה לה בתיק. הפעלתי אותו על העוצמה הגבוהה ביותר בבת אחת.
הפעם, היא לא הייתה צריכה לשתוק.
הזעקה שנמלטה משפתיה קרעה את השקט של הצימר. היא התפתלה כנגד האזיקים, מתחננת, בוכה מעונג ומעומס חושי שכבר לא יכלה להכיל. הצליל של השרשרת המתכתית שקשקשה כנגד עמוד המיטה התערבב עם הקולות שלה, יוצר סימפוניה של אובדן שליטה מוחלט.
לקחתי אותה לקצה, עצרתי, ולקחתי אותה שוב. בכל פעם שהיא חשבה שהיא לא יכולה יותר, דרשתי ממנה לבקש בקול רם, להודות שהיא שלי, שהגוף שלה שייך רק למה שאני בוחר לעשות בו. וכשהיא צרחה את שמי אל תוך החדר הריק, נתתי לה את הפורקן ששבר אותה לחלוטין, משאיר אותה תלויה על האזיקים, חסרת נשימה, ומוארת באור הרך של האש.