הורדתי את המכנס, האיבר שלי כבר זקור, נאבק בתחתון הצמוד ואני שואל אותה, "ואת, את אוהבת את מה שאת רואה...?".
בטרם הספיקה להשיב, סתמתי לה את הפה עם היד שלי ואמרתי, "לא לדבר, להראות לי".
היא קירבה אותי אליה, מורידה את התחתון והכניסה את כל האיבר במכה אחת לתוך הפה שלה.
מוצצת.
מלקקת.
"תסתכלי לי בעיניים!", אני גוער בה.
היא מביטה בי מלמטה, משתדלת לא למצמץ.
"יפה מאוד, בובה יפה שלי", אני אומר לה ומוציא את האיבר שלי ממנה.
"עכשיו להיות ילדה טובה ולא לזוז", הוספתי ובנתיים ניגשתי לאותו חדר ארונות להביא כמה דברים נוספים.
אזיקים - יש.
חבלים - יש.
ביצה רוטטת - יש.
אני חוזר למטבח לאחר כמה דקות והיא יושבת בדיוק כפי שהשארתי אותה, לא זזה.
"הערב את תהי בובה אמיתית", אמרתי לה.
"שימי ידיים מאחורי הגב" - קשרתי את ידייה באזיקים מאחורי המשענת.
"פתחי את הרגליים והצמידי אותן לרגלי הכיסא" - התחלתי ללפף סביבה את החבלים בצורה הדוקה במיוחד.
לאחר מכן, לקחתי את הביצה הרוטטת, הכנסתי מתחת לתחתון שלה והצמדתי לדגדגן.
את החוט ומתג ההפעלה, הצמדתי בין המותן לחוטיני שלבשה.
"זה... זה למקרה שתעשי בעיות", אמרתי מחייך.
אחרי שסיימתי לארגן את הבובה שלי, ניגשתי להכין לנו אוכל.
בין לבין ניהלנו שיחה על עינייני היום שעבר עלינו ובין חיתוך עגבניה למלפפון בשביל הסלט, בזמן שהיא מספרת לי על כמה הבחורה מהמשרד שלה עצבנה אותי, אני מתקרב ומפעיל את הרטט... סתם ככה.
היא קופצת, מנסה להילחם ברטט... אני מתקרב אליה ואומר," תמשיכי את הסיפור מאמי" וחוזר לחתוך את הסלט.
פתאום היא מתקשה לדבר... נאנחת בין משפט למשפט...
"מה קרה בובה יפה שלי? למה את מתקשה לדבר פתאום", אני מסתובב לאחור ושואל עם חיוך זדוני.
"אין לך עוד הרבה זמן לדבר, אז כדי שתשתפי אותי בכל מה שאת רוצה עכשיו", הוספתי וניגשתי להכין את החביתות.
אני שומע אותה מתנשפת יותר ויותר, מנסה כמה שיותר להשלים משפט מבלי לקטוע.
"טוב, אני מבין שקשה לך, אז מספיק דיבורים להיום, בסדר? יופי... מעכשיו, רק אני מדבר ואת עונה לי עם הראש ב'כן' ו'לא'".
הורדתי את החביתות מהגז לצלחות, הסלט כבר מוכן, פורס לחם ומוציא גבינות מהמקרר.
התיישבתי לידה, כיביתי את הרטט ושאלתי, "את רעבה נסיכה?".
היא התנשפה במהירות והנידה בראשה לחיוב.
התחלתי להאכיל אותה.
ביס קטן ועוד ביס...
חתיכת חביתה.
כף מהסלט.
"טעים לך?" שאלתי.
היא הנידה את הראש לאישור.
"יופי, לבריאות מתוקה קטנה".
"תסיימי לאכול יפה ואז תורי, בסדר?"
מסכנה הילדונת, הייתה רעבה אחרי היום שעבר עליה.
אחרי שהיא סיימה וסימנה לי שהיא לא רוצה יותר, שיחררתי אותה מהחבלים ומהאזיקים והובלתי אותה לסלון.
"עכשיו תורי לאכול, אבל השולחן נמוך לי מדי, אז אני אצטרך את עזרתך", אמרתי.
"שכבי עם הגב על השולחן, פסקי רגליים לצידי רגלי השולחן כמו ממקודם" הוספתי.
קושר את רגל ימין.
קושר את רגל שמאל.
קושר את יד ימין.
קושר את יד שמאל.
מהדק...
"יופי, ככה זה הרבה יותר טוב", אמרתי בחיוך.
לא שוכח כמובן להצמיד את הביצה שוב לדגדגן שלה.
לאחר מכן, ניגשתי שוב לחדר הארונות והוצאתי מהמגירה את מחסום הפה הוורד שקניתי לה.
"עכשיו אני רוצה לראות חדשות ואת יודעת שאסור להפריע לי", חסמתי את פיה.
שגופה משמש כמשטח במקום השולחן שלי, החלקתי את החביתה מהצלחה על הבטן שלה...
עם כפית, מרחתי כדורי גבינה על ירכייה ושדייה.
כף סלט באיזור הפופיק שישמש כקערה... ואפשר להתחיל לאכול.
"לא לזוז מאמי שאני חותך את החביתה שלי עם הסכין...", הזהרתי והפעלתי את רטט הביצה.
בחרתי אומנם בסכין חלבית, אבל המגע עם העור שלה בזמן שהביצה רוטטת בעוצמה על הדגדגן שלה... גרם לה להתפתל ולרעוד.
בזמן שאני אוכל מגופה וצופה בחדשות, אני רואה אותה בוהה בי ומכווצת עיניים, מתענגת על הרטט מצד אחד ומתענה ממנו במקביל.
פתאום אני שומע אותה גונחת מבעד למחסום הפה ומתנשפת במהירות.
אני מסתכל עליה במבט של "מה זה היה עכשיו?! אל תגידי לי שגמרת...".
היא מביטה בי ושותקת, מנסה להסדיר את הנשימה ואני כבר מבין.
"מילא גמרת בלי אישור, אבל עוד בזמן שאני אוכל???", הרמתי מעט את הקול.
"אין בעיה" הוספתי, "אני מבין שאת רוצה בכוח להיענש...".
המשך בפרק הבא...
