אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

My memories

שקשר "ונילי" מקבל נגיעות "בדס"מיות"...
*מבוסס על מקרים אמיתיים*
לפני 4 שנים. שישי, 7 באוגוסט 2015, בשעה 12:59

קמתי מהספה שעוד שאריות של אוכל מבוזבז נותרו על גופה המתנשף וניגשתי למטבח.
ביד אחת לקחתי גליל של נייר סופג וביד השנייה... שלפתי מהמקפיא נקניקיה אבודה שמצאתי (מהעבות האלה, לא הפשוטות הרגילות) וקוביית קרח.
חזרתי אליה.
ניקיתי את שאריות האוכל והשמן מהגוף שלה, היא בנתיים נרגעה מעט מהגמירה הלא צפוייה (והלא מאושרת!).
אמרתי לה, "עכשיו את תלמדי למה לא גומרים בלי אישור!".
היא בהתה בי במבט כזה מתחנן שאחוס עליה.
הורדתי לה את מחסום הפה, הוצאתי את הביצה הרוטטת. התיישבתי עליה, עם הגב אליה והתחלתי ללטף אותה בעדינות על האיבר שלה...
ואני מלטף...
חופן...
מצמיד את כף ידי צמוד צמוד...
משחק עם אצבעותי בין שפתייה...
מרגיש את נוזליה מרככים את כף ידי...
ואז, ללא התרעה מוקדמת...

 

*ספאנק!!!*

 

"אאאהההוווייי"... היא צרחה! והתחילה להתפתל, מנסה להיאבק בחבלים שמקבעים אותה לשולחן.
האיבר שלה הפך אדום עז בין רגע.
הסתובבתי אליה, רכנתי.
אחזתי בצווארה ואמרתי, "מה קרה בובה יפה שלי? הכוס שלך רגיש?".
"כןןןןן!!!" היא השיבה בקול חלש מהחנק אבל בתקיפות.
החזרתי את מחסום הפה למקום ושאלתי.
"ולמה הוא רגיש כל כך מתוקה? את יודעת להסביר לי?".
"כי... כי... כי גמרתי!", היא סיננה מבעד למחסום.
שוב הוצאתי אותו ואמרתי, "אה... גמרת? נכון... רגע... לא זכור לי שביקשת... גם לא זכור לי שאישרתי... אז איך קרה שגמרת?", חיזקתי את האחיזה על הצוואר ושאלתי בקול רם.
"אני... אבל... הרטט...", היא גימגמה בחולשה.

 

*ספאנק!!!*

 

עוד הצלפה על האיבר שלה.
"סליחה!" היא ניסתה לצעוק, אך היד שלי חוסמת את האוויר שלה לכדי נשימות קטנות וספורות.
החזרתי את המחסום שוב והידקתי.
"סליחה לא תעזור לך עכשיו...", אמרתי לה.
"הכוס שלך רגיש, נכון...? בואי נראה כמה הוא רגיש", המשכתי ולקחתי את קוביית הקרח שהבאתי איתי.
"לא... בבקשה לא... לא... ל... $×=!#&! ×*+!?÷$...!" היא ניסתה למלמל, אבל המחסום הדוק על פיה ולא איפשר.

 


אוייי... איך שהיא צעקה שהנחתי לה את הקובייה ישירות על הדגדגן והצמדתי חזק.
"עדיין רגיש מאמי שלי?", שאלתי בזמן שהיא מפרפרת ומנסה להיאבק לשווא בקשירה ההדוקה שלה.
לא עברה דקה והקוביה פשוט נעלמה מבין האצבעות שלי מרוב החום שיצא מהאיבר הבוער שלה.
אבל אני... לא הסתפקתי בזה ושלחתי יד לאותה נקניקיה קפואה...

הצמדתי את הנקניקיה לאורך האיבר שלה, עוטף אותה עם שפתייה התחתונות טוב טוב ומגלגל כמו שעושים לבצק, שתרגיש בכל ס"מ את הקור הנודף.

לאחר מס' שניות שהנקניקיה הייתה לחה מספיק, במכה אחת, מכניס!
"אאאההההה!" היא צעקה.
האיבר שלה פשוט שאב את זה כמו מכשיר וואקום משוכלל.
ואני... מנסה לא להתפוצץ מצחוק ולשמור על החזות הרצינית, מכניס ומוציא, מכניס ומוציא...
היא מנסה להיאבק.
לסגור רגליים.
להדוף אותי.
אבל נכנעת לבסוף.
משותקת.
מפנה ראש לצד ומתמסרת אלי.
"יפה", אמרתי והוספתי, "סוף סוף הבנת שאין טעם להתנגד".
בנתיים הוצאתי את הנקניקיה שכבר נמסה והתרככה לה.
קמתי ממנה וניגשתי ללכת שוב לחדר הארונות, הפעם להביא את רצועת הכלב הורודה שיש לי...

"אם חשבת שהכוס שלך רגיש...

תיכף תרגישי באמת עד כמה...".

אמרתי ונעלמתי לתוך החדר, מותיר אותה להסדיר את נשימתה ולתהות מה עוד יקרה...

 

המשך בפרק הבא...

אשת לפידות n​(שולטת) - אחח אוהבת תראש היצירתי שלך...חבלז...נעשה לי חם...ולא מהנקנקיה...אלא מהזיכרון שלי.אוף איתך
לפני 4 שנים
אשת לפידות n​(שולטת) - אגב קרח ונרות...משחקי חום וקור מטריפים תחושים.
לפני 4 שנים
המחליט​(אחר) - תודה רבה... ככה זה שהראש לעולם לא שבע... (-:
ובהחלט שימוש נכון במשחקי קור/חום... יכול להביא לתוצאות נעימות ביותר...
לפני 4 שנים
אשת לפידות n​(שולטת) - לי אתה עושה נעים בכתיבה היפה שלך.ובראש הבלתי שיגרתי.שונאת משעממים...חחח..ודי עם התמונות המגרות...
לפני 4 שנים
המחליט​(אחר) - חחחחח... (-;
לפני 4 שנים
Falling star - וואוו...אממ...עוד לא החלטתי אם זה טוב או רע שקראתי עכשיו את הפוסט הזה...אכן יצירתי !
לפני 3 שנים
המחליט​(אחר) - חחח... מקווה שתמיד אצליח להגיע לטוב. תודה רבה! (-:
לפני 3 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י