לומר.
הכל ממש ממש בהתחלה. הזרע הוטמן ואפשר לראות נביטה קטנטנה קטנטנה מבצבצת לה.
אי אפשר לדעת מה יצמח פה.
.
אולי שוב סתם עשב שוטה שיעקר, כנראה שלא. אולי יפרח לו צבעוני יפיפה, עטור כתר מלכות מלווה בריח עדין ונעים. אולי לא.
זה מוקדם מידיי לומר. אבל אני יודעת. אני מרגישה בפנים. מסירה את החומות, מאפשרת לחדור את השריון ומביטה. מה יוליד יום?
..הוא יוליד?
זו לא האינטימיות המינית (שפשוט מטורפת). זו לא ההכלה הרגשית (שכל כך נוכחת). זה לא ההומור השובבי (שמלטף את ליבי). זה אתה. זה המכלול. זה אנחנו.
אני מוצאת את עצמי סקרנית. נפעמת. מורגשת. אני מוצאת את עצמי. שלך.
כדיבריי הילדונת אגם בוחבוט (יש לי ילדה קטנה, מותר לי לצטט כאלו דברים) בשירה 'קופידון'.. או יותר נכון כדבריי עמית מרדכי, עידו נצר, ים רפאלי ובר אלמליח דונצוב (כמה אנשים כתבו את השיר הזה?????):
"כשאתה לידי זה יפה לך ממש
זה יפה לך ממש..
הו ווהו
עשית לי חם
כמה מעלות
הרמת לי ת׳לחץ דם
צבעת ת׳לילות בלבן
צורחת במקלחת
הו ווהו
העיף לי ת׳סכך
איזה מלאך
תודה קופידון יא אח
למה יפה כל כך
טה טה טה דה
..בלי לחץ
ניקח את זה לאט
..
אל תהיה בן של זורחת השמש
תענה לשאלה מליל אמש
היית שוחה בשבילי לירח?
תטעם נו תטעם כל האוכל שלי מלח
איף נהייתי קיטשית".
אוהבת את מי שאני איתך. גם את שלמות וגם את $%&*&$#^&*.
ושוב תודה על הסחלבים, הם יפיפיים❤.
ואם זה עדיין לא היה ברור.. אני לא פנויה. תפסיקו להציף בהודעות לגביי הכרות. זה פשוט לא מעניין.
