Touché

אני יודעת שאתה נכנס ובודק, ואני יודעת שאתה לא שונא אותי ושאתה לא תשמח אם יקרה לי משהו רע.
גם אחרי כל השנים, לא משנה כמה התאמצתי, אני לא שונאת אותך.
אולי זו גם אשמת קהות החושים.

אני יודעת שאני זה לא העניין כאן, זה לא עוסק בי. יש דברים חשובים יותר.
אבל רגעים כאלה, למרבה הצער, הם הרגעים היחידים בהם אני לא חשה אשמה עמוקה על זה שאני לא נמצאת עכשיו באוגדה במילואים.
דפוקה, אני יודעת. גם אתה יודע. תמיד ידעת. זה היה חלק מהקסם, לא?
כן, אתה. אתה. אתה יודע שאני מדברת אליך. כן, נו, בחיי. באמת. ברצינות. אליך. כן, אליך. אתה לא מדמיין.

בכל מקרה, ישבתי לא רחוק משם. קילומטר בערך מרחק אוירי.
לא, אני לא מופתעת.
לאור ההתפתחויות האחרונות, אולי יתחילו גם פה להתעורר מתישהו. אבל זה ייקח עוד זמן. ועוד הרבה דקירות. ויריות. וקונסוליות.
שלשום כתבתי לבסטי שראיתי מוסלמי חשוד בכניסה לאוניברסיטה, עם זקן וכובע קסקט, בדיוק כשהחניתי את הרכב.
ישר קלטתי שהוא נראה קצת הזוי ותלוש, וכשיצאתי שמעתי שהוא צופה ומאזין למשהו שנשמע כמו דרשת אמאם.
באותו רגע החלטתי שאני מעכשיו יושבת בקומה השנייה של הספריה, כדי שאם אשמע אנשים צורחים, יהיה לי מספיק זמן לרוץ. גם הרצתי בראש איפה הכניסות של הבניין והיכן יציאות החירום מהספריה.
כן, אלה הסרטים שרצים לי בראש מאז תחילת המלחמה, ובתקופה האחרונה גם ביתר שאת.
לא, זה לא כיף להיות יהודי בשום מקום בעולם. לא אוהבים אותנו באף מקום.
לא מכרתי לעצמי אשליות, רק רציתי התחלה חדשה. אני בטוחה שאם תתאמץ, תוכל להבין, לפחות קצת.
אני רק רוצה לסיים את ההכשרה לפני שיהיה מאוחר מדי.
זה הכל.

חוצמזה, בינינו, למרבה המזל אידיוט גמור. מי מתכנן פיגוע עם רובה ציד?!

ובעצם... איך אפשר שלא?

שנים, מדי פעם בפעם, מאז שהוא נסגר, יוצא לי להרהר במקום הזה, שהיה לא רק מוסד קולינרי מופלא, אלא גם הרבה יותר מזה בשבילי.

חושבת ואז שוכחת, עד הפעם הבאה.

עם השנים התחושה מקהה, הגעגוע נשאר זיכרון מתוק.

והו, כמה זכרונות יש לי משם.

ופתאום, בלי שום אזהרה, הגיחה לה תזכורת.

סתם באיזו קבוצת וואטסאפ שאני חברה בה, עם אנשים רנדומליים, ואחת שאני רואה מדי יום אונליין ואני מחבבת במיוחד.

מישהי שעבדה בתחום המסעדנות בתל אביב משך עשור, ועכשיו סטודנטית, וכך במקרה מקרי מאוד, דרכינו נצטלבו.

היא בכלל הגיבה למישהי אחרת בקבוצה (ובחיי שאני מפספסת שם מלאנת'לפים הודעות על בסיס יומי) על משהו בנוגע לבאיזה ימים כדאי לצאת לאכול (דיון שהתחיל ב"למה (שוב) לא כדאי לצאת בולנטיינ'ס") והזכירה באגביות שעבדה במטבח של יועזר בר-יין.

בן-רגע ניצתו בי כל אותם הזכרונות.

מהפעם הראשונה שהבן זונה ההוא לקח אותי לשם. ומח העצם שהיה ללקק את האצבעות.עם הפולנטה. והסנגרה דה טורו שהיה מזמין בכל פעם. והאוסף של השוורים הקטנים ששמרתי בבית כמזכרת חיה לאותם ערבי שכרות חושים.

והפעם ההיא בחורף שחשבתי שלבוא עטופה רק במעיל לבן כשמתחת חזיה ותחתונים זה סקסי. הגיון של בת 21. וזה ששֶׁם שאל אותי אם לא בא לי להוריד את המעיל "כי די חם פה" והסברתי לו שנעים לי, וכך הבין הזין שישב מולי מה אני בעצם (לא) לובשת.

וזה שחמקתי והוא אחרי לשירותים.

וזה שכשחזרנו כל אחד בתורו, קיבלתי בסוף הערב משֶׁם כרטיס ביקור של המסעדה (וכשהפכתי אותו ראיתי את הטלפון שלו עם שמו).

וזה שיצאתי איתו לקפה כשאני על מדים מהקרייה למרות שידעתי שהוא מקסים והכל אבל כלום לא יצא מזה ונאלצתי לסרב בנימוס, אפילו שידעתי שעוד נתראה במסעדה.

וחגיגת יום ההולדת שלי עם החברות הכי טובות, שבטח לא זוכרות כלום משם, אבל בשבילי זה היה הכל.

ואת פסגת כל האירועים שבעטיים אני עוד מזדמנת לכאן מדי פעם - כשהייתי צריכה לבחור בעצמי מקום לבליינד דייט עם המאסטר שלי, ושברתי את הראש עם חברה אם "לצאת לדייט" לנורמה ג'ין, אבל המאסטר אמר שהוא לא באמת אפלולי מספיק, ועלולים לזהות אותו שם, ואז חשבתי לעצמי "למה שלא תלכי על המקום האפלולי שאת הכי אוהבת בעולם?" ואז הוא ענה "אני מת על המקום, קבענו!" וכל הדרך לשם אני חושבת "מטומטמת, למה לא סיפרת לפחות לחברה טובה לאן את נוסעת, אף אחד לא יודע לאן את הולכת ומה אם זה איזה סוטה ובסוף ימצאו אותך זרוקה בצד הדרך?" וכשהגעתי לשם מוקדם בכוונה ביקשתי ממי שהיה המלצר באותו הערב שיגיד לבחור שמחפש את "אנסטסיה" שאני יושבת פה. ואת הרגע שהוא הופיע ולא התאכזבתי בכלל מהמראה ואת הפנים המופתעות שלו שכל כולן היו הבעת "וואו" אחת גדולה (בטח זה היה הקארה ההפוך שעשיתי כמה שעות לפני אצל הספר והשמלה החומה הקצרצרה והתמימה שהפכה להיות האהובה עלי מאותו רגע).

והנוסטלגיה שנים רבות אחר כך, כשהרשיתי לעצמי סופסוף לפרוק את מה שהזבל ההוא עשה לי, בפני חבר, איש יקר וגאון קולינרי בעצמו, שמכיר אותו טוב, והוא אמר לי "אני מאמין לך. אגב, גם איתי הוא ישב שם".

אז הכל חוזר, הכל.

התחושה הנעימה, הכאב, הגעגוע.

וזה געגוע אחד גדול.

למוסד. לתקופה. ליועזר.

אבל אין לי כרגע את הכוחות, או הזמן.

אז אפרד בשיר מהעונה הקצרצרה, שלומדים להעריך רק בדיעבד

והעולם הוא עגול.

ניפגש בסיבוב

וניפרד לשלום מהעונה היפה של השנה

בשיר

מי ייתן ותחזור גם בשנה הבאה

זה יום מטורף, אבל עוד מוקדם להבין את מידת הנזק שנגרם.

בתוך כל הבלגאן הזה, עוד טרם הייתי מודעת לקיומו, הבליחה הודעה מצערת מחברה וקולגה.

גם היא היתה המומה, ושלחה את זה ברגע שנודע לה. הלוויה, כך התברר, נערכה כבר בראשון.

הזכרונות החלו צפים ובדמיון הייתי פתאום שוב אותה סטודנטית צעירה במשרד שלך.

אדם עם מזג טוב. בודדים היו הדברים שהצליחו להרוס את מצב רוחך, וכמעט תמיד נראית כה שלו, עם החיוך משרה הרוגע שלך שהאיר לי את היום.

תהיתי אם לרמה כזו של זן מגיעים כשהופכים לאמריטוס כמוך, ולמרות שמעולם לא היו לי שאיפות לפרופסורה, קיוויתי שגם אני אוכל ביום מן הימים להסתכל לאחור ולהתגאות במפעלי.

לפעמים בבקרים הקדמתי אותך וחיכיתי שתגיע, רק כדי שאוכל להזמין את עצמי למשרדך ולשבת לשתות איתך את הקפה של הבוקר. השיחות איתך היו מרתקות וידעת גם להקשיב, אבל באמת.

הפליא אותי איך מישהו שמותר כבר לומר שהוא בא בימים, מצליח להיות מעודכן במילה האחרונה בטכנולוגיה. לא זכור לי שראיתי באף משרד אחר בפקולטה סגל שעבד על מק, והחדות שלך, בין אם הורבלית או המחשבתית לא הפסיקו להפתיע אותי.

אפילו שלא הייתי הסטודנטית המבריקה שקיוויתי להיות, רחוק מזה, והודיתי לך כבר על מכתב ההמלצה שכתבת לי, בלי שהצטרכתי יותר מלהזכיר את העניין פעם אחת, יש משהו אחר שלא הספקתי להודות עליו.

אחרי טקס הענקת התעודות, לקחתי את אבי ז"ל לסיבוב קצר, להראות לו היכן למדתי ועבדתי, ופגשנו אותך. המילים החמות שהיו לך עלי, ושחלקת איתנו, נחרטו לי בלב לנצח. באותו זמן, הייתי במקום בחיים שבו כבר לא באמת האמנתי בעצמי. מה שאמרת, והגאווה בעיניו של אבי, לא עזבו אותי מאז. לרגע הרשיתי לעצמי לחשוב, שאם מישהו כמוך באמת חושב את הדברים האלה עליי, אולי, ורק אולי, יש בזה משהו.

את ההתכבתבויות שלנו במייל, אחרי שעברתי והתחלתי שוב ללמוד, אני שומרת ומסתכלת בהן מדי פעם. הן לא היו תכופות, אבל כל כך משמעותיות בעיניי.

האנשים שאתה פוגש עכשיו במקום שאתה ודאי נמצא בו, עוד לא יודעים איזו מתנה קיבלו.

תודה על הזמן שלך. הוא היה יקר מפז.

לשבעה הרי לא אוכל להגיע, אז שלחתי זר, ואת תנחומיי במילים, שלעולם לא תספקנה כדי לתאר כמה השראה ואור הפצת בעולם הזה, שנראה לי היום חשוך יותר מאי פעם.

for guys who can cook.

There, I said it.

If you can feed me, you can fuck me.

If your physiotherapist plays a practical joke on you, does it actually mean he likes you?

Houston, we've had a problem here

אכלתם תראס

נ.ב. מדהים כמה רגשי נחיתות צפים עקב שיר שעוד מעט גם ככה יישכח, אבל על זה שאנשים ממשיכים להשמיע אייל גולן בחתונות אף אחד לא פוצה פה