ובעצם... איך אפשר שלא?
שנים, מדי פעם בפעם, מאז שהוא נסגר, יוצא לי להרהר במקום הזה, שהיה לא רק מוסד קולינרי מופלא, אלא גם הרבה יותר מזה בשבילי.
חושבת ואז שוכחת, עד הפעם הבאה.
עם השנים התחושה מקהה, הגעגוע נשאר זיכרון מתוק.
והו, כמה זכרונות יש לי משם.
ופתאום, בלי שום אזהרה, הגיחה לה תזכורת.
סתם באיזו קבוצת וואטסאפ שאני חברה בה, עם אנשים רנדומליים, ואחת שאני רואה מדי יום אונליין ואני מחבבת במיוחד.
מישהי שעבדה בתחום המסעדנות בתל אביב משך עשור, ועכשיו סטודנטית, וכך במקרה מקרי מאוד, דרכינו נצטלבו.
היא בכלל הגיבה למישהי אחרת בקבוצה (ובחיי שאני מפספסת שם מלאנת'לפים הודעות על בסיס יומי) על משהו בנוגע לבאיזה ימים כדאי לצאת לאכול (דיון שהתחיל ב"למה (שוב) לא כדאי לצאת בולנטיינ'ס") והזכירה באגביות שעבדה במטבח של יועזר בר-יין.
בן-רגע ניצתו בי כל אותם הזכרונות.
מהפעם הראשונה שהבן זונה ההוא לקח אותי לשם. ומח העצם שהיה ללקק את האצבעות.עם הפולנטה. והסנגרה דה טורו שהיה מזמין בכל פעם. והאוסף של השוורים הקטנים ששמרתי בבית כמזכרת חיה לאותם ערבי שכרות חושים.
והפעם ההיא בחורף שחשבתי שלבוא עטופה רק במעיל לבן כשמתחת חזיה ותחתונים זה סקסי. הגיון של בת 21. וזה ששֶׁם שאל אותי אם לא בא לי להוריד את המעיל "כי די חם פה" והסברתי לו שנעים לי, וכך הבין הזין שישב מולי מה אני בעצם (לא) לובשת.
וזה שחמקתי והוא אחרי לשירותים.
וזה שכשחזרנו כל אחד בתורו, קיבלתי בסוף הערב משֶׁם כרטיס ביקור של המסעדה (וכשהפכתי אותו ראיתי את הטלפון שלו עם שמו).
וזה שיצאתי איתו לקפה כשאני על מדים מהקרייה למרות שידעתי שהוא מקסים והכל אבל כלום לא יצא מזה ונאלצתי לסרב בנימוס, אפילו שידעתי שעוד נתראה במסעדה.
וחגיגת יום ההולדת שלי עם החברות הכי טובות, שבטח לא זוכרות כלום משם, אבל בשבילי זה היה הכל.
ואת פסגת כל האירועים שבעטיים אני עוד מזדמנת לכאן מדי פעם - כשהייתי צריכה לבחור בעצמי מקום לבליינד דייט עם המאסטר שלי, ושברתי את הראש עם חברה אם "לצאת לדייט" לנורמה ג'ין, אבל המאסטר אמר שהוא לא באמת אפלולי מספיק, ועלולים לזהות אותו שם, ואז חשבתי לעצמי "למה שלא תלכי על המקום האפלולי שאת הכי אוהבת בעולם?" ואז הוא ענה "אני מת על המקום, קבענו!" וכל הדרך לשם אני חושבת "מטומטמת, למה לא סיפרת לפחות לחברה טובה לאן את נוסעת, אף אחד לא יודע לאן את הולכת ומה אם זה איזה סוטה ובסוף ימצאו אותך זרוקה בצד הדרך?" וכשהגעתי לשם מוקדם בכוונה ביקשתי ממי שהיה המלצר באותו הערב שיגיד לבחור שמחפש את "אנסטסיה" שאני יושבת פה. ואת הרגע שהוא הופיע ולא התאכזבתי בכלל מהמראה ואת הפנים המופתעות שלו שכל כולן היו הבעת "וואו" אחת גדולה (בטח זה היה הקארה ההפוך שעשיתי כמה שעות לפני אצל הספר והשמלה החומה הקצרצרה והתמימה שהפכה להיות האהובה עלי מאותו רגע).
והנוסטלגיה שנים רבות אחר כך, כשהרשיתי לעצמי סופסוף לפרוק את מה שהזבל ההוא עשה לי, בפני חבר, איש יקר וגאון קולינרי בעצמו, שמכיר אותו טוב, והוא אמר לי "אני מאמין לך. אגב, גם איתי הוא ישב שם".
אז הכל חוזר, הכל.
התחושה הנעימה, הכאב, הגעגוע.
וזה געגוע אחד גדול.
למוסד. לתקופה. ליועזר.
