אני יודעת שאתה נכנס ובודק, ואני יודעת שאתה לא שונא אותי ושאתה לא תשמח אם יקרה לי משהו רע.
גם אחרי כל השנים, לא משנה כמה התאמצתי, אני לא שונאת אותך.
אולי זו גם אשמת קהות החושים.
אני יודעת שאני זה לא העניין כאן, זה לא עוסק בי. יש דברים חשובים יותר.
אבל רגעים כאלה, למרבה הצער, הם הרגעים היחידים בהם אני לא חשה אשמה עמוקה על זה שאני לא נמצאת עכשיו באוגדה במילואים.
דפוקה, אני יודעת. גם אתה יודע. תמיד ידעת. זה היה חלק מהקסם, לא?
כן, אתה. אתה. אתה יודע שאני מדברת אליך. כן, נו, בחיי. באמת. ברצינות. אליך. כן, אליך. אתה לא מדמיין.
בכל מקרה, ישבתי לא רחוק משם. קילומטר בערך מרחק אוירי.
לא, אני לא מופתעת.
לאור ההתפתחויות האחרונות, אולי יתחילו גם פה להתעורר מתישהו. אבל זה ייקח עוד זמן. ועוד הרבה דקירות. ויריות. וקונסוליות.
שלשום כתבתי לבסטי שראיתי מוסלמי חשוד בכניסה לאוניברסיטה, עם זקן וכובע קסקט, בדיוק כשהחניתי את הרכב.
ישר קלטתי שהוא נראה קצת הזוי ותלוש, וכשיצאתי שמעתי שהוא צופה ומאזין למשהו שנשמע כמו דרשת אמאם.
באותו רגע החלטתי שאני מעכשיו יושבת בקומה השנייה של הספריה, כדי שאם אשמע אנשים צורחים, יהיה לי מספיק זמן לרוץ. גם הרצתי בראש איפה הכניסות של הבניין והיכן יציאות החירום מהספריה.
כן, אלה הסרטים שרצים לי בראש מאז תחילת המלחמה, ובתקופה האחרונה גם ביתר שאת.
לא, זה לא כיף להיות יהודי בשום מקום בעולם. לא אוהבים אותנו באף מקום.
לא מכרתי לעצמי אשליות, רק רציתי התחלה חדשה. אני בטוחה שאם תתאמץ, תוכל להבין, לפחות קצת.
אני רק רוצה לסיים את ההכשרה לפני שיהיה מאוחר מדי.
זה הכל.
חוצמזה, בינינו, למרבה המזל אידיוט גמור. מי מתכנן פיגוע עם רובה ציד?!